הכתבה כולה:
ידיעות אחרונות, מוסף השבת, 8.9.18
איזו התרגשות, הלב ממש פועם והגאווה עולה על גדותיה...
העיתונאי יהודה נוריאל פרסם במוסף השבת של ידיעות אחרונות את סיפור חייה של סבתו שאני כתבתי והוצאתי לאור.
הוא כותב: " ממליץ לכל אחת ואחד לעשות דבר דומה עם הוריו וסביו. כי פעם תרצו לדעת, אבל יהיה מאוחר".
איזה כיף, גאווה וסיפוק.
עודכן: 19 במרץ 2021
הרביעייה הנודעת קשורה אצלי לזיכרונות מאחי המוזיקאי, המנצח והכנר יגאל צימרמן ז"ל.
לקיבוץ העוגן של שנות ה-50 הגיע ילד בן שבע, שחזר עם הוריו משהות של כשנתיים בארה"ב והביא עימו כנראה את ניחוח המוזיקה העולמית.
בבית-הספר התיכון לימד את חבריו לקבוצה לשיר את שירי הרביעייה הקולית המדהימה הזאת, שירי גוספל ברכות קטיפתית מלטפת.
בבית הוריי שמענו אותם ולמדנו להעריץ את שירתם המיוחדת. ואם אני זוכרת נכון, יגאל לקח אותנו להופעה שלהם בארץ (אולי ב-1966).
הרביעייה האמריקאית נוסדה ב-1934 וקיימת עד היום. החומר אותו ביצע ההרכב כלל שירים בסוגות אפרו-אמריקאי: גוספל, ספיריטואלז, בלוז ופולק. לאורך השנים הרבות בהן הייתה הרביעייה פעילה, התחלפו בה מדי פעם חברי ההרכב.
רביעיית גולדן גייט נחשבת לאחד מההרכבים הווקאליים המצליחים בתחום המוזיקה השחורה בכל הזמנים וכמי שתרמה רבות למעבר של מוזיקת הגוספל, ממוזיקה דתית המנוגנת ומושרת רק בהתכנסויות דתיות, אל מצב בו היא מושמעת גם באולמות קונצרטים וזוכה להצלחה מסחרית.
ב-1955 זכתה הקריירה של הגולדן גייטס לתחייה כשהרביעייה ערכה לראשונה סיור הופעות באירופה. הם זכו באירופה לפופולריות הולכת וגוברת וב-1959 קבעו את מושבם הקבוע בפריז. בשנים שלאחר מכן ערכה הרביעייה את רוב מסעות הופעותיה במדינות אירופה, כולל בישראל (בשנים 1957-1958 וב-1966).
השיר הידוע "16 טון" ביוטיוב:
השיר של יחיאל מוהר "שתים עשרה טון" מזכיר אותו. הלחין סשה ארגוב.
שרה: להקת הנח"ל.
הן, שתים עשרה טון, כן, שתים עשרה טון, זה חלום כל משק ושיא החזון. שתים עשרה טון, לא חשוב של מה, חסה קלבסה, תפוח אדמה... הן, שתים עשרה טון, כן, שתים עשרה טון, אנחנו הורדנו ביום ראשון ושתים עשרה טון של עגבניות בפעם ראשונה באלפיים שנות... משכנו בגזר - שתים עשרה טון ושתים עשרה טון של פלפל וצנון, שתים עשרה טון מלח על הפצעים של משקי הסביבה המתפקעים.
דב ויינמן היה בין אלה שהתמזל מזלם והצליחו להימלט ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הגרמנים לעיירה, מפולין מזרחה לעבר רוסיה. את שנות המלחמה "בילו" הוא ובני משפחתו בכפר נידח בסיביר הקפואה בעבודה קשה ובתנאים שכמעט לא ניתן לשרוד בהם. עם סיום המלחמה חזרו בני המשפחה לפולין. רק אז נודע להם על השואה. על השמדתם של מיליוני יהודים, ביניהם כמעט כל בני עיירתם, מישלניצה.
דב מתאר בספרו הביוגרפי "המלחמה ששינתה את חיי" את הימים הללו:
מיד עם חזרתנו לפולין ב-1946 גרנו בעיר ורוצלב. שם התבשרנו לראשונה על הטרגדיה הנוראה שפקדה את כל יהודי אירופה ואת יהודי פולין בפרט. המוח האנושי אינו מסוגל לתפוש את המציאות שאליה הגענו, מציאות של חורבן ומוות שהתרחשו בשנים הספורות שבהן חיינו ברוסיה. היה לי קשה להאמין למה ששמעתי. לכן החלטתי לנסוע לעיירת מולדתי כדי לראות מה נשאר מן החיים שהיו לנו שם.
באותה תקופה שררה בפולין אנדרלמוסיה וכנופיות של פשיסטים ומתנגדי המשטר הקומוניסטי, ערכו חיפושים ברכבות אחרי קצינים רוסים ופליטים יהודים והתנכלו להם, ואף השליכו אותם מן הרכבת תוך כדי נסיעה. למרות זאת החלטתי לצאת לדרך. עליתי על רכבת לילית בוורוצלב. הצפיפות ברכבת הייתה איומה, האנשים נצמדו אחד לשני ושרר חושך מוחלט. שמעתי בין האנשים הערות אנטישמיות ובדיחות על יהודים. בצמוד לי עמדה אישה פולניה ושוחחנו בינינו על היהודים, כמובן מבלי שגיליתי לה שאני יהודי.
לפנות בוקר הגענו לקרקוב. שם עליתי לאוטובוס שנוסע למישלניצה. כשהגעתי למרכז העיירה, נעמדתי והתבוננתי סביבי. ראיתי אנשים שאיני מכיר. לא פגשתי אף יהודי, כאילו האדמה בלעה אותם. פניתי לכיוון הבית שלנו, עליתי לדירה שלנו ודפקתי בדלת. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת ושאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה: "אין לי בקשות מיוחדות, אלא רק להיכנס ולראות את הבית מבפנים ולהיזכר בילדותי". היא הביטה בי בפליאה ואמרה: "הרי גרו פה יהודים!". אמרתי לה: "את צודקת, אני ומשפחתי גרנו פה". כששמעה את דבריי מיהרה לטרוק את הדלת בפניי.
לאחר מכן הלכתי לבקר משפחה פולנית (ידלובסקי) אשר בת המשפחה, לינקה, הייתה חברה של אחותי ושתיהן הלכו יחד לבית-ספר הממלכתי והיו חברות טובות. לא פגשתי את לינקה. אימה שפתחה לי את הדלת לא הכירה אותי. אחר-כך דיברנו על העיירה ועל היהודים שנעלמו כולם. היא סיפרה לי שאחד היהודים, שמו וינד, חזר לעיירה וקיבל את רכושו בחזרה באותו יום. אלא שבשעות הלילה הוא נרצח. שמעתי את הסיפור והזדעזעתי. מיהרתי לעזוב את העיירה.
כשהגעתי לתחנת האוטובוס ראיתי שיש לי חצי שעה עד להגעתו וניצלתי את הזמן לטייל ברחובות. לתדהמתי ראיתי על המדרכה אבנים עם אותיות בעברית ושמות נפטרים. נחרדתי מכך שחיללו את המצבות של היהודים והשתמשו באבנים לבניית המדרכה...
