בשלושת הימים של חג ראש-השנה שעבר עלינו זה עתה, חגגו חברי קיבוץ העוגן ובניו מכל הדורות יום הולדת 70 לעלייה לקרקע והקמת הקיבוץ בעמק-חפר.
בהיותי בת למייסדי קיבוץ העוגן אני מביאה כאן את סיפור הימים הראשונים של הקמת הקיבוץ.
ימים ראשונים
קיבוץ העוגן הוקם ע"י בוגרי השומר-הצעיר מצ'כוסלובקיה. הגרעין הראשון יצא לפלוגת הכשרה למען ההכנה לקראת העלייה לארץ-ישראל. מטרות ההכשרה היו מעבר מעיסוקים לא יצרניים (מסחר ושירותים) לעבודה פיסית ומלאכות יצרניות כגון חקלאות ותעשיה; לימוד השפה עברית, וגיבוש אידיאולוגי וחברתי לקראת הגשמת חיי שיתוף ולמען בנייה מחודשת של ארץ-ישראל חלוצית ושוויונית.
רבים מהחברים בחרו ללמוד מקצועות שונים שהכשירו אותם לחיים יצרניים בארץ ישראל: חקלאות, חשמל, מסגרות, נגרות ובניין ועוד, תוך ויתור מודע על לימודים גבוהים.
חברי העוגן הראשונים הגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית במארס 1939, אחרי כניסת הגרמנים לצ'כיה והקמת ממשלה פרו-נאצית בסלובקיה העצמאית. הסוכנות היהודית מיקמה את הקבוצה הראשונה של העולים בכפר-סבא מול המושב צופית, שם שכן הקיבוץ עד שנת 1947.
שמונה השנים שבהן שהה הקיבוץ בכפר-סבא נוצלו לצעדים ראשונים לייסוד ולביסוס המשק: הוקם בית מלאכה לתיקון צמיגים, שהיה בהמשך למפעל גומי ופלסטיק, פותחו ענפי בעלי-חיים קטנים, גן-ירק, פלחה ועוד. אולם עיקר הפרנסה הגיע מעבודות חוץ בחקלאות ובבנייה בקיבוצים ובמחנות הצבא הבריטי, שם השתלמו החברים בכל מקצועות הבניין.
בשנת 1947 הקצתה הקק"ל שטח להתיישבות קבע של קיבוץ העוגן במה שהיה אז "ואדי קובאני", כשני קילומטרים מזרחית לקיבוץ מעברות. המעבר לנקודת הקבע לווה בוויכוח קשה. מצד אחד עמדו החקלאים, אנשי "התלם הארוך", שדגלו בהתיישבות בצפון, שפירושה משק חקלאי גדול, הממוקם הרחק מהמרכז ומשלב בתוכו כיבוש הקרקע והגנה על גבולות המדינה. כנגדם טענו אנשי התעשייה, שראו בחזונם יישוב שפרנסתו על מפעל חרושת הקרוב לשווקים, לכבישים ולנמלים. הוויכוח הוכרע לטובת המגמה התעשייתית ע"י המוסדות המיישבים, קק"ל והסוכנות היהודית.
לנקודת הקבע הוקצה שטח של 2690 דונם בשני גושים: בוואדי קובני ובאיזור קקון. השטח שנבחר לבניית המחנה הוא מדרון מתון המשתרע על פני כ-500 דונם ממזרח למערב. השטח גבל בשטחים חקלאיים בהיקף של כ-600 דונם לצד מערב ודרום שהוקצו לקיבוץ, והיה מוקף בשטחים חקלאיים של ישובים שכנים בשאר הכיוונים.
בצד מערב של המחנה נמצא שטח ביצתי עם מעיין נובע, המנוקז ע"י תעלה. באזור זה שכנה קהילה חקלאית קטנה של אריסי קרקע ערביים, שעסקה בגידול אבטיחים. חקלאים אלה עזבו את המקום מיד לאחר העלייה על הקרקע, כנראה לאזור טול כרם. מלבדם לא נמצאו שרידים לכל נוכחות התיישבותית אחרת בשטחי הקיבוץ, מלבד בית קברות מוסלמי השוכן מאות ספורות של מטרים מזרחה מנביעות המעיין.
תוכנית העל הראשונית של מחנה הקיבוץ הוכנה על-ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, אולם עד מהרה נכנסה לתכנון המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. תוכנית הבנייה הכללית הוכנה לפי התנאים הטופוגרפיים ולפי התוכנית האידיאולוגית והתפיסה החברתית, החינוכית והכלכלית של הקיבוץ הארצי. בין השאר נקבע לפי תפיסה זו, כי מספר המשפחות לא יעלה על מאה, על מנת לשמור על לכידות חברתית וזהות אידיאולוגית מוגדרת.
תוכנית הקיבוץ, כפי שהתגבשה אז, נבנתה סביב המרכז הפתוח המיועד לשני מרחבים עיקריים:
מרחב חינוכי, הכולל בתי-ילדים, כיתות ומתקני חינוך שונים: ספרייה, חדרי מלאכה, פינת חי, מגרש ספורט ועוד; ומרחב ציבורי, חברתי-תרבותי, הכולל מבני ציבור ברוח התפיסה האידיאולוגית: חדר אוכל, מקלחת ציבורית, חדר קריאה, אולם תרבות, מכבסה, מרפאה ועוד. המרחב החינוכי נבנה מהמרכז וצפונה והוקף בבתי קבע לחברים מצד מזרח ובמבני מגורים לנוער בוגר, חיילים ואולפן וכן מתקני נופש וספורט מצד צפון ומערב. מבני המשק: לולים, רפתות, נגרייה, מוסך מוקמו בצידו הדרומי של המחנה ובקרבת שער הכניסה והמזרחי הפונה לשדות.
יום העלייה לקרקע נקבע ל-28 לאוגוסט 1947. הבנייה בקיבוץ העוגן החלה עם הקמתם של שלושה צריפים שפורקו בכפר-סבא והוקמו מחדש בשטח ביום העלייה. כמו כן הוקם בתקופה הראשונה בית של כמה חדרים מבלוקים ממולאים בבטון. המבנה שימש בין השאר כבית ביטחון, בית תינוקות וחדר חולים.
ההעברה מכפר-סבא נמשכה כשנתיים. בכל יום הייתה יוצאת מהמחנה בכפר סבא משאית עמוסה חברים וציוד, ונוסעת בדרכה לאתר הבנייה של הקיבוץ. המטרה הייתה לבנות בו זמנית בתי ילדים, להעביר צריפים למגורי החברים ולבנות את מתקני המשק. ואכן, בשנתיים הראשונות נבנו לא פחות מ-26 מבני קבע, ביניהם חדר האוכל, לולים, רפת, נגרייה, פעוטונים ובתי ילדים. כמו כן נבנו מגדל המים ובית-החרושת. העיקרון שהנחה אותנו אז היה בניה עצמית ככל שניתן. עשרות חברים וחברות עסקו בכל מקצועות הבניין, מחפירת היסודות ועד להנחת הרעפים.
מתוך סיפורו של בניטו רונן, ממייסדי הקיבוץ.
הסיפור בשלמותו מופיע באתר העמותה לשימור המורשת התרבותי של קיבוץ העוגן.
במסעותיי בעולם אני מבקרת בארצות רחוקות דרך סיפורי החיים של יהודים מרחבי הגלובוס. הפעם פניי לאתיופיה. רק מתחילה ללמוד וכבר משתאה על הבורות שלי בנושא:
הידעתם ש..?
1. מקור השם "אתיופיה" מהמילה היוונית איתיופס (Αἰθίοψ) מיוונית, שפירושה "פנים מיוחדות". על פי ספר אקסום וההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן השם נלקח משמו של אתיופיוס, בנו של כוש בן חם.
היוונים השתמשו במושג "אתיופיה" כמונח גאוגרפי שהתייחס לאזור סודאן ואתיופיה היום.
2. שטחה של אתיופיה ענק - 1,100,000 קמ"ר!!! פי 50 מגודלה של ישראל וכמעט כפול מגודלה של צרפת למשל.
3. באתיופיה חיים יותר מ-90 מיליון בני-אדם!!!
4. באתיופיה מדברים ביותר מ-83 שפות שונות!!!
בשיטוטיי בפייסבוק נתקלתי בפוסט של ארד דודקביץ', שבו הוא מציג את תפריט ארוחת-הצהריים של אוניית הנוסעים של חברת צים - א"ק תאודור הרצל. התפריט מיום ה' באדר תשי"ט (23 בפברואר) של שנת 1959. באותה שנה הייתי ילדה בת שבע שחיה קיבוץ צעיר, הכירה רק את חיי הקיבוץ. לא שמעתי מעולם על אוניות פאר, המשייטות באוקיינוסים ודואגות לפנק את נוסעיהן בארוחות גורמה ובתענוגות אחרים.
מאז עברו שנים רבות וכיום אני נגועה במשיכה עזה לפריטי נוסטלגיה. הם מחזירים אותי לעולם רחוק וקסום שלא ישוב עוד. מעולם לא הפלגתי באוניית תענוגות. אני מכירה את התפאורה שלהן רק מסרטי קולנוע, שהבולט בהם הוא "הטיטניק". אני משערת שעל תקרת חדר-האוכל של האונייה א"ק הרצל השתלשלו נברשות קריסטל מפוארות. אני בטוחה שכלי האוכל היו מפורצלן יקר ערך והבהיקו בניקיונם. והנוסעים הגיעו לסעודה לבושים במיטב מחלצותיהם.
אווירה כזאת מזמינה סיפור אהבה רומנטי, או לחילופין עלילת ריגול עסיסית. או שתיהן יחד באותו הסיפור.
מיד כשהנחתי את מבטי על התמונה שעל התפריט, הקסם של הנוסטלגיה התחיל את פעולתו.
העין תפסה תחילה את הציור הצבעוני בצבעי מים של העיר עכו, השוכנת לחוף הים. מיד אחר-כך גילתה עיני את הפונטים המיושנים של הטקסטים.
ולבסוף מגיע העונג האמיתי: התפריט עצמו. אני מתחילה לדמיין לעצמי כיצד נראתה אותה ארוחה מכובדת. כדי להדגיש את המכובדות והבינלאומיות של נוסעי הקרוז, כלל התפריט גם תרגום לצרפתית. כבר כאן חשים במכובדות ובחגיגיות של הארוחה. הרי ארוחה צרפתית היא הגורמה של הגורמה. לנוסעים המכובדים מציע התפריט מנת "לשון בקר מצומתת". איני יודעת למה התכוון המשורר במילה "מצומתת". במקום "מחית תפוחי אדמה", רשום "תמחית תפוחי אדמה".
אהבתי לנוסטלגיה ולהיסטוריה אנושית הובילה אותי כנראה למקצוע מעניין שבו אני עוסקת כבר כ-15 שנים: כתיבת סיפורי חיים. המקצוע הזה מאפשר לי להציץ לעלילות גבורה, לסבל ולתלאות של הגיבורים, לפגישות מרגשות, לפרידות קשות ולאהבות. אני נכנסת לסיפור בכל מאודי וכמעט חשה אותן על בשרי.
באמצעות הסיפורים אני לומדת להכיר ארצות רחוקות, בעלות ניחוח רומנטי ומסקרן. כך "ביקרתי" כבר בפרס - דרך סיפורם של היהודים האנוסים שחיו בה. ביקרתי גם בתורכיה, ושמעתי על התלאות שעברו על יהודיה, אף שלא נפגעו במלחמת העולם השנייה. "השתתפתי" עם יהודי פולין בבריחתם מפני הגרמנים הנאצים לכיוון מזרח, לעבר רוסיה, וגירושם לסיביר הקפואה, שם נאלצו להתקיים בתנאים קשים ובלתי אנושיים.
גם בנסיעותיי לחו"ל אני אוהבת להיכנס לתוך האווירה המקומית, לשמוע מוזיקה אוטנטית, לצפות בהרגליהם של המקומיים, לטייל בשווקים תוססים, ולחוות את האתרים ההיסטוריים, המתארים את קורותיהם של העמים השונים.
האונייה א"ק תאודור הרצל נבנתה במספנת
דויטשה וורפט בהמבורג,הושקה בשנת 1957
והוכנסה לשירות בספטמבר 1957
