הגטו של וידז

ההוראה הראשונה של הגרמנים עם כניסתם לעירנו הייתה להקים בעיר גטו ולרכז בו את כל היהודים. תוך כחודש כבר הוקם הגטו וכל היהודים רוכזו בו. הגטו הוקם באזור מסוים בעיר שנבחר לצורך ריכוז כל יהודי העיר והסביבה. התושבים הגויים שחיו עד אז באזור המיועד לגטו, פינו את בתיהם וקיבלו בתמורה את בתי יהודים שפונו מחוץ לגטו. יהודים רבים מכל האזור שסביב לעיר ווידז הובאו לגטו. מלכתחילה לא הייתה לגרמנים כוונה לאפשר ליהודים חיים נורמליים בשטח הגטו. הם היו מעוניינים לרכז את כל היהודים במקום אחד כדי שיוכלו לשלוט בהם ולעשות בהם כרצונם. הגרמנים דחסו ארבע או חמש משפחות בדירה של שלושה חדרים. אף אחד לא התחשב באנשים שהצטופפו עם מיטלטליהם המעטים באזור קטן וצפוף.

עוד לפני הריכוז בגטו הגרמנים החרימו מן היהודים את כל הרכוש יקר הערך שהיה ברשותם: מעילים מפרוות מינק, תכשיטים, תמונות יקרות, זהב, יהלומים. לגטו יכולנו לקחת איתנו רק חבילות. הבאנו שמיכות וכריות וכמה בגדים. מרגע שהוכנסנו לגטו היינו עצורים ונעולים, לא יכולנו לברוח יותר לשום מקום. על בגדינו ענדנו טלאי צהוב. אסור היה לצאת מן הגטו כדי להצטייד במזון.

המשפחה שלי גרה יחד עם עוד שלוש משפחות בדירה קטנה. כולנו ישנו על הריצפה. בבוקר היו מוציאים אותנו לעבודה בקבוצות. כולם יצאו לעבודה, גם נערים ונערות צעירים.

 

כל הזמן המשיכו להגיע לגטו יהודים חדשים. בשטח קטן מאוד גרו אלפי יהודים. מסביב לגטו הייתה שמירה של הנאצים עם כלבים, אסור היה לצאת מהגטו והייתה חובה לענוד טלאי צהוב על החזה ועל הגב. מהגטו יצאנו לעבודה קשה מהשכם בבוקר עד לשקיעה.

זמן קצר לאחר הקמת הגטו כבר התחילו הגרמנים בחיסולים. מדי יום הוציאו משערי הגטו כ-100 יהודים וירו בהם ברחוב, לעיני כל. בין המוצאים להורג היו גם נשים, נערים ונערות. את גופות ההרוגים ציוו על היהודים לערום על עגלות ולהעבירם לקבורה בבית-הקברות היהודי. בחודש ספטמבר 1941 הרגו גם את אבא שלי, פשוט ירו בו למוות. הגרמנים הסכימו שהאישה והילדים של ההרוגים ילכו אחר העגלה שהעבירה את הגופות לבית-הקברות היהודי. ואנו צעדנו אחרי העגלה. הרגשתי שכולם פועלים נגדנו: הגסטאפו, הז'נדרמים, האס-אס והרוצחים הפולנים.

​

סוף דבר

​

בילדותי ראיתי שבכל פתח אורב אויב. ראיתי את רכבות המוות, המלאות יהודים שנשלחים כבהמות למחנות השמדה, חייתי במחנות המוות, חזיתי במגפיים הכבדים שדורכים עלינו, הכרתי אכזריות, רעב וסבל נורא. מתוך כל המשפחה שלי נשארו בחיים רק אחי הצעיר ישראל-משה, בת דודתי גניה, ובני הדודים שלי אשר ושלמה-ראובן.

​

כשהבנות שלי היו צעירות לא דיברתי איתן על מה שעברתי במלחמה. רק לאחר שנולדו לי נכדים התחלתי לכתוב על המלחמה ועל מה שעבר עליי. הבנות וחלק מן הנכדים נסעו לפולין וביקרו במקומות שעברתי במלחמה. לפני שיצאו לדרך ניסיתי להסביר להם מה קרה שם, כדי שכאשר יגיעו לשם לא יתרשמו מן המראות כפי שהם היום, מן הניקיון, העשב הירוק והפרחים שמכסים הכול.

בנותיי, נכדיי וניניי, אני רוצה לספר את סיפורי כדי שתדעו מה למדתי מחיי שלי. אתם חלק חשוב מעם ישראל. אתם צריכים לדעת בדיוק מה קרה שם, איך זה היה, היכן זה היה ומה נשאר מהעם היהודי אחרי המלחמה והשואה, ועליכם לקשר בין שני העולמות האלה. הבכי לא מסוגל לרפא את הכאב שנשאר. אבל למרות הכול אני יכולה לומר בלב שלם שאהבתי את החיים, נולדתי ללדת ילדים, שנאתי את המלחמות ואיני רוצה לראות עוד קורבנות.

​

פעמים רבות שאלו אותי מה השאיר אותי בחיים, כיצד הצלחתי לשרוד לאורך כל-כך הרבה שנים של סבל וכאב. התשובה שלי היא: הרצון שלי לחיות החזיק אותי בחיים. היה לי כעס גדול על הרוע והאכזריות שראיתי בכל מקום ורציתי לנצח אותם. שנים רבות לאחר המלחמה סבלתי מסיוטים בלילות, וצעקתי "הגרמנים באים להרוג אותנו!"

למדתי על בשרי שאם לא תהיה אדמה לעם שלנו, מדינה וצבא חזק, נהיה שוב קורבן. רק אם נהיה חזקים נוכל להחזיק מעמד ולהמשיך לגדל דורות המשך לעם היהודי.

... המדינה שלנו חשובה מעבר למה שחושבים בחיי היום יום. עצם העובדה שיש לנו, לכל היהודים בעולם, פיסת אדמה ששייכת לנו, מבטיחה שנוכל לחיות. בגולה לא הייתה לנו ארץ משלנו ולכן הגויים יכלו לקלל אותנו ולגרש אותנו. זאת התחנה האחרונה שלנו. עלינו לשמור עליה. אין קיום אם אין אדמה. זה העיקר שלמדתי בחיי.

היום יש לי תשעה נכדים ושמונה נינים, כן ירבו. אני גאה בהם מאוד ומאושרת בהם. הם מכבדים אותי ואוהבים אותי.

​

... לעצמי אני מאחלת בריאות והנאה משמחות משפחתיות. אני זכיתי לחיות, זכיתי לילדים, נכדים ונינים, זכיתי לראות שוב אהבה ושמחה משפחתית.