לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בעיר בלגרד, בירת סרביה. אהבתי את העיר, את בנייניה ואת רחובותיה, את המרכז המודרני הסואן, המלא בבתי קפה, המלאים עד אפס מקום בצעירים. בטיוליי ברחובות מרכז העיר משך את תשומת לבי מבנה מפואר ויוצא דופן בעיצובו, מלון מוסקבה. למלון מוסקבה מבנה מלבני ענק שכל פאותיו מעוטרות מעוטרת באלמנטים עדינים בצבע ירוק כהה. הוא שונה מכל מבנה אחר בעיר. בית הקפה הגדול שנמצא בחזיתו מלא עד אפס מקום לאורך כל היום. רק עם חזרתי לארץ חיפשתי מידע על הבניין המיוחד הזה, הארכיטקט שעיצב אותו והסיפור ההיסטורי שמאחוריו.

סיפורו של המבנה ריתק אותי במיוחד. הוא קיים מעל ל-100 שנה וכתליו זכו לראות את מהפכי ההיסטוריה המקומית והעולמית. כתליו של המבנה צפו במלכים, עשירי עולם, שחקני קולנוע וגם שימשו כמשרדי הגסטאפו הנאצי. אם היה ניתן לראות את מה שהתרחש בין כתליו היינו זוכים לספר מעולה, או לסרט קולנוע מבריק.

ראשית סיפורו של המלון ב-1890 עת נמכר המגרש הריק לסוחר מקומי, שבנה שם בית למשפחתו. האזור סביב המגרש היה עדיין מכוסה כולו בעצי ערמונים. לאחר מותו של הסוחר הבית עבד מיד ליד, עד שבשנת 1905 הוחל בבניית הארמון הרוסי, בתכנונו של הארכיטקט הסרבי Jovan Ilkić. הוא תכנן את המבנה על פי ה-Secessionist style – בתוספת של אלמנטים של יוון העתיקה. זה היה עיצוב נועז באותה תקופה. הארמון כלל מלון עם 36 חדרים.

המבנה נחנך בשנת 1908 על-ידי המלך פטר הראשון המלך האחרון של סרביה שמלך בשנים 1903-1918. באותה עת זה היה הבניין הפרטי הגדול ביותר בסרביה.

אם נדלג על כמה שנים נגיע לשנת 1938 שבה הבניין נרכש על ידי הבנק הלאומי של יוגוסלביה.

במלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הנאצי, החליטו הגרמנים לשכן בו את מפקדת הגסטאפו. ואז ראו חדריו פחות יופי והדר והרבה יותר אכזריות, רוע ומזימות גירוש ורצח.

עם סיום המלחמה והשחרור עם כניסת הצבא האדום, באוקטובר ,1944 ולאורך התקופה הקומוניסטית הפך הבניין שוב למרכז של תרבות מקומית. בשנת 2005 הפך המבנה מבניין בחזקת המדינה לרכוש פרטי של חברה פיננסית סרבית.

בשנת 2008 הוחלט על שיפוץ המבנה לשם פתיחותו כמלון חמישה כוכבים.

לאורך יותר ממאה שנים שירת המלון יותר מ-40 מיליון איש, ביניהם ידועים וחשובים, כמו: אלברט איינשטיין, לאוניד ברז'נייב, אינדירה גנדי, מקסים גורקי, וכוכבי הוליווד כמו קירק דוגלס, רוברט דה נירו, בראד פיט ואחרים.



זייפנים יכולים להיות גם צדיקים! כך קרה לאבא שלי, דן צימרמן, שפעל כזייפן במשך תקופה קצרה בחייו. הוא לא עשה זאת למטרה פלילית כלשהי ולא לשם עשיית רווחים, אלא כדי להציל יהודים רבים ככל הניתן מזרועות הנאצים בבודפשט של מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי, דן צימרמן, פעל כזייפן במשך תקופה קצרה בחייו. לא, הוא לא עשה זאת למטרה פלילית כלשהי ולא לשם עשיית רווחים, אלא כדי להציל יהודים רבים ככל הניתן מזרועות הנאצים בבודפשט של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 הוא היה בחור צעיר, רק בן 23, כשברח עם אשתו הצעירה מצ'כוסלובקיה, שבה כבר הובילו הנאצים את היהודים למחנות הריכוז ולהשמדה. בבודפשט פגש חברים מן התנועה של השומר-הצעיר ויחד הם פעלו ללא כל פחד ותוך נחישות מפליאה במחתרת של תנועות-הנוער. ההתמחות של אבי הייתה זיוף תעודות. הוא גילה את הכישרון הזה כשזייף בלית ברירה אישור שהייה בבודפשט עבור אימו. תוך זמן קצר עשה שימוש בידע שרכש עבור חבריו הקרובים ובהמשך הקים בית-מלאכה מאולתר לזיוף תעודות, בתחילה בדירתו ואחר כך במקומות שונים ומתחלפים. בית-המלאכה התפתח במשך תקופה של שנה וחצי והציל מאות יהודים ממוות בטוח.

לפני סיום המלחמה, בסוף 1944 הצליח אבי לברוח מבודפשט דרך רומניה ולהגיע לארץ. הוא הצטרף לקיבוץ העוגן, ששכן אז במחנה קטן ליד כפר-סבא. שם הפך אבי לעובד אדמה חרוץ ונלהב.

לאחר מותו של אבא, לפני שמונה שנים, ערכתי והוצאתי לאור ספר על חייו, שהתבסס על סרט וידאו שבו נתן עדות עבור מוזיאון השואה בוושינגטון, וכן על ספרים שונים שנכתבו על התקופה וכללו את פעילותו במחתרת.

רק לפני כמה שבועות נודע לי במקרה שאבא השתמש במומחיות שלו פעם אחת נוספת לאחר עלייתו לארץ. זה קרה שנתיים לאחר עלייתו לארץ, כאשר, חבר הקיבוץ חיים זכאי נשלח, על-פי החלטת התנועה, למחנות העקורים בגרמניה כדי לסייע בארגון עליית שרידי השואה לארץ. ב-1947 הוחלט להעביר אותו שוב לבודפשט להמשך השליחות שלו, אך הייתה בעיה. הרוסים, ששלטו אז במדינות מזרח אירופה, "לא אהבו", בלשון המעטה, את הפעילות של תנועות הנוער הציוניות למען העלאת יהודים לארץ-ישראל. הם החלו לעקוב אחר הפעילים במטרה למנוע פעילות כזו. כדי למנוע חשדות כאלה מנסיעתו של חיים זכאי, הוחלט לשלוח אליו את אשתו ובתו התינוקת, ובכך להראות שהוא מנהל חיי משפחה נורמאליים.

אשתו של חיים, רחל זכאי, שעלתה לארץ ב-1939 באופן בלתי לגאלי, הייתה זקוקה לדרכון רשמי כדי לצאת מהארץ בצורה מסודרת. בקיבוץ העוגן הייתה חברה אחרת, אסתר פוקס, שהגיעה לארץ בזכות סרטיפיקט והוציאה בשנת 1943 דרכון של מדינת פלשתין. חברי הקיבוץ העלו את הרעיון ל"התאים" את הדרכון של אסתר פוקס לנסיעה של רחל זכאי.

המשימה הוטלה כמובן על אבי, שחברי הקיבוץ הכירו את מומחיותו בתחום זיוף מסמכים. אבא השאיר בדרכון את הפרטים האישיים של אסתר פוקס (שנקראה בנעוריה: אתל איזנברגר), אך החליף את תמונתה בזו של רחל זכאי. היה צורך גם להוסיף לדרכון את בתם התינוקת של בני הזוג זכאי, שלומית. התינוקת הייתה רק בת חצי שנה ולכן היה צורך לשנות את תאריך הלידה שלה מ-24.5.1943 ל-24.5.1944.

בזכות בתה של רחל זכאי קיבלתי את צילום הדרכון "המזויף". הרי הוא לפניכם.



בשלושת הימים של חג ראש-השנה שעבר עלינו זה עתה, חגגו חברי קיבוץ העוגן ובניו מכל הדורות יום הולדת 70 לעלייה לקרקע והקמת הקיבוץ בעמק-חפר.

בהיותי בת למייסדי קיבוץ העוגן אני מביאה כאן את סיפור הימים הראשונים של הקמת הקיבוץ.

העלייה על הקרקע - קיבוץ העוגן

ימים ראשונים

קיבוץ העוגן הוקם ע"י בוגרי השומר-הצעיר מצ'כוסלובקיה. הגרעין הראשון יצא לפלוגת הכשרה למען ההכנה לקראת העלייה לארץ-ישראל. מטרות ההכשרה היו מעבר מעיסוקים לא יצרניים (מסחר ושירותים) לעבודה פיסית ומלאכות יצרניות כגון חקלאות ותעשיה; לימוד השפה עברית, וגיבוש אידיאולוגי וחברתי לקראת הגשמת חיי שיתוף ולמען בנייה מחודשת של ארץ-ישראל חלוצית ושוויונית.

רבים מהחברים בחרו ללמוד מקצועות שונים שהכשירו אותם לחיים יצרניים בארץ ישראל: חקלאות, חשמל, מסגרות, נגרות ובניין ועוד, תוך ויתור מודע על לימודים גבוהים.

חברי העוגן הראשונים הגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית במארס 1939, אחרי כניסת הגרמנים לצ'כיה והקמת ממשלה פרו-נאצית בסלובקיה העצמאית. הסוכנות היהודית מיקמה את הקבוצה הראשונה של העולים בכפר-סבא מול המושב צופית, שם שכן הקיבוץ עד שנת 1947.

שמונה השנים שבהן שהה הקיבוץ בכפר-סבא נוצלו לצעדים ראשונים לייסוד ולביסוס המשק: הוקם בית מלאכה לתיקון צמיגים, שהיה בהמשך למפעל גומי ופלסטיק, פותחו ענפי בעלי-חיים קטנים, גן-ירק, פלחה ועוד. אולם עיקר הפרנסה הגיע מעבודות חוץ בחקלאות ובבנייה בקיבוצים ובמחנות הצבא הבריטי, שם השתלמו החברים בכל מקצועות הבניין.

בשנת 1947 הקצתה הקק"ל שטח להתיישבות קבע של קיבוץ העוגן במה שהיה אז "ואדי קובאני", כשני קילומטרים מזרחית לקיבוץ מעברות. המעבר לנקודת הקבע לווה בוויכוח קשה. מצד אחד עמדו החקלאים, אנשי "התלם הארוך", שדגלו בהתיישבות בצפון, שפירושה משק חקלאי גדול, הממוקם הרחק מהמרכז ומשלב בתוכו כיבוש הקרקע והגנה על גבולות המדינה. כנגדם טענו אנשי התעשייה, שראו בחזונם יישוב שפרנסתו על מפעל חרושת הקרוב לשווקים, לכבישים ולנמלים. הוויכוח הוכרע לטובת המגמה התעשייתית ע"י המוסדות המיישבים, קק"ל והסוכנות היהודית.

לנקודת הקבע הוקצה שטח של 2690 דונם בשני גושים: בוואדי קובני ובאיזור קקון. השטח שנבחר לבניית המחנה הוא מדרון מתון המשתרע על פני כ-500 דונם ממזרח למערב. השטח גבל בשטחים חקלאיים בהיקף של כ-600 דונם לצד מערב ודרום שהוקצו לקיבוץ, והיה מוקף בשטחים חקלאיים של ישובים שכנים בשאר הכיוונים.

בצד מערב של המחנה נמצא שטח ביצתי עם מעיין נובע, המנוקז ע"י תעלה. באזור זה שכנה קהילה חקלאית קטנה של אריסי קרקע ערביים, שעסקה בגידול אבטיחים. חקלאים אלה עזבו את המקום מיד לאחר העלייה על הקרקע, כנראה לאזור טול כרם. מלבדם לא נמצאו שרידים לכל נוכחות התיישבותית אחרת בשטחי הקיבוץ, מלבד בית קברות מוסלמי השוכן מאות ספורות של מטרים מזרחה מנביעות המעיין.

תוכנית העל הראשונית של מחנה הקיבוץ הוכנה על-ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, אולם עד מהרה נכנסה לתכנון המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. תוכנית הבנייה הכללית הוכנה לפי התנאים הטופוגרפיים ולפי התוכנית האידיאולוגית והתפיסה החברתית, החינוכית והכלכלית של הקיבוץ הארצי. בין השאר נקבע לפי תפיסה זו, כי מספר המשפחות לא יעלה על מאה, על מנת לשמור על לכידות חברתית וזהות אידיאולוגית מוגדרת.

תוכנית הקיבוץ, כפי שהתגבשה אז, נבנתה סביב המרכז הפתוח המיועד לשני מרחבים עיקריים:

מרחב חינוכי, הכולל בתי-ילדים, כיתות ומתקני חינוך שונים: ספרייה, חדרי מלאכה, פינת חי, מגרש ספורט ועוד; ומרחב ציבורי, חברתי-תרבותי, הכולל מבני ציבור ברוח התפיסה האידיאולוגית: חדר אוכל, מקלחת ציבורית, חדר קריאה, אולם תרבות, מכבסה, מרפאה ועוד. המרחב החינוכי נבנה מהמרכז וצפונה והוקף בבתי קבע לחברים מצד מזרח ובמבני מגורים לנוער בוגר, חיילים ואולפן וכן מתקני נופש וספורט מצד צפון ומערב. מבני המשק: לולים, רפתות, נגרייה, מוסך מוקמו בצידו הדרומי של המחנה ובקרבת שער הכניסה והמזרחי הפונה לשדות.

יום העלייה לקרקע נקבע ל-28 לאוגוסט 1947. הבנייה בקיבוץ העוגן החלה עם הקמתם של שלושה צריפים שפורקו בכפר-סבא והוקמו מחדש בשטח ביום העלייה. כמו כן הוקם בתקופה הראשונה בית של כמה חדרים מבלוקים ממולאים בבטון. המבנה שימש בין השאר כבית ביטחון, בית תינוקות וחדר חולים.

הצריפים הראשונים מוקמים בקיבוץ העוגן

ההעברה מכפר-סבא נמשכה כשנתיים. בכל יום הייתה יוצאת מהמחנה בכפר סבא משאית עמוסה חברים וציוד, ונוסעת בדרכה לאתר הבנייה של הקיבוץ. המטרה הייתה לבנות בו זמנית בתי ילדים, להעביר צריפים למגורי החברים ולבנות את מתקני המשק. ואכן, בשנתיים הראשונות נבנו לא פחות מ-26 מבני קבע, ביניהם חדר האוכל, לולים, רפת, נגרייה, פעוטונים ובתי ילדים. כמו כן נבנו מגדל המים ובית-החרושת. העיקרון שהנחה אותנו אז היה בניה עצמית ככל שניתן. עשרות חברים וחברות עסקו בכל מקצועות הבניין, מחפירת היסודות ועד להנחת הרעפים.

מתוך סיפורו של בניטו רונן, ממייסדי הקיבוץ.

הסיפור בשלמותו מופיע באתר העמותה לשימור המורשת התרבותי של קיבוץ העוגן.

http://www.myhaogen.org.il


פוסטים אחרונים
ארכיון
עקוב אחרינו
  • Facebook Social Icon