top of page

אחד הבילויים האהובים עליי ביותר הוא לנפוש בערים היפות של אירופה. בין אם מדובר בשיטוט בין המבנים המפוארים, תוך התרשמות מן הארכיטקטורה המפעימה, נשימה של אוויר טהור בגנים הירוקים והפורחים, או הנאה ויזואלית מצפייה בחלונות הראווה המעוצבים כיצירות אומנות.

כך קרה גם בביקור הראשון שלי בעיר בודפשט. העיר מדהימה ביופייה. נהר הדנובה הרחב מוסיף לה קסם של ערי נהר כמו פריז, רומא ופראג. החופשה הייתה רגועה ונעימה. היופי סנוור את העיניים.

עם חזרתי לארץ אירע דבר מוזר. חברים ששמעו על נסיעתי שאלו אותי: "איך נסעת לעיר הזו? אל נהר הדנובה שהאדים מדם היהודים שנשחטו ונזרקו למימיו. לא ראית את מצבת הנעליים שנותרו על גדת הנהר... איך טיילת ברחובות שבהם הובלו היהודים לתחנת הרכבת שלקחה אותם למחנה ההשמדה אושוויץ, איך טיילת בעיר שתושביה ההונגרים שמחו לשתף פעולה עם הנאצים ולהלשין על כל מי שהיה עד לאותו זמן אזרח הגון ואשמתו היחידה הייתה היותו יהודי.

זה היה הלם מוחלט. נבהלתי מן האטימות שלי, מן העיוורון שלקיתי בו. והרי הוריי שהו בבודפשט בזמן המלחמה בזהויות בדויות ובסכנת חיים יומיומית. בני משפחה שלהם נשלחו לאושוויץ ולמחנות אחרים ומשפחתה של אמי נספתה כולה.

כמה שנים מאוחר יותר כל זה התרחש שוב כאשר ביקרתי בעיר בלגרד שבסרביה. נסעתי לארבעה ימים עם חברה. התרשמנו מאוד ממרכז העיר המתוייר, מן הארכיטקטורה המרשימה, מן המדרחוב הססגוני, המלא בתי-קפה הומים לאורך כל היום והלילה. מן המבצר המרשים הצופה על מפגש הנהרות, הדנובה והסאבא.

ימים אחדים אחרי חזרתי פגשתי את בני וסיפרתי לו על החופשה היפה. השאלה הראשונה ששאל הייתה אם רואים את תוצאות המלחמה שהייתה שם. הוא אמר שזו הסיבה ששמע על יוגוסלביה. הייתי מופתעת לרגע. לאורך כל החופשה שכחתי להתייחס בכלל למלחמה האכזרית שהתרחשה ביוגוסלביה בשנות ה-90.

מיהרתי לחפש מידע על המלחמה כדי להבין למה לא ראיתי בעיר הסרבית כל סימן ורמז למלחמה. המלחמה הזו הייתה המדממת ביותר על אדמת אירופה מאז סופה של מלחמת העולם השנייה ובה בוצע גם רצח העם הראשון מאז סיומה. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם בידי האו"ם כדי לדון פושעי מלחמה יוגוסלבים (מפקדי צבא, חיילים, ואף ראש המדינה, מילושביץ) על פשעי המלחמה שביצעו. על פי מה שקראתי נהרגו כ-200,00 איש במלחמה הזאת.

הארץ שבה ביקרתי, סרביה, תרמה יותר מכולן להרג הגדול, לטיהור האתני של האוכלוסייה המוסלמית בבוסניה.

כל העובדות הללו חבויות היטב בהיסטוריה של העיר ולא נראות לעיין לתייר התמים (והנבער בעיקר) המטייל להנאתו במרכז העיר, שהופכת בשנים האחרונות ליהלום תיירותי.

בניין הפרלמנט הסרבי בבלגרד

בניין הפרלמנט הסרבי בבלגרד

מחנה שבויים בבוסניה

מחנה שבויים בבוסניה

קרואטיה - תוצאות המלחמה

תוצאות המלחמה - קרואטיה



לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בעיר בלגרד, בירת סרביה. אהבתי את העיר, את בנייניה ואת רחובותיה, את המרכז המודרני הסואן, המלא בבתי קפה, המלאים עד אפס מקום בצעירים. בטיוליי ברחובות מרכז העיר משך את תשומת לבי מבנה מפואר ויוצא דופן בעיצובו, מלון מוסקבה. למלון מוסקבה מבנה מלבני ענק שכל פאותיו מעוטרות מעוטרת באלמנטים עדינים בצבע ירוק כהה. הוא שונה מכל מבנה אחר בעיר. בית הקפה הגדול שנמצא בחזיתו מלא עד אפס מקום לאורך כל היום. רק עם חזרתי לארץ חיפשתי מידע על הבניין המיוחד הזה, הארכיטקט שעיצב אותו והסיפור ההיסטורי שמאחוריו.

סיפורו של המבנה ריתק אותי במיוחד. הוא קיים מעל ל-100 שנה וכתליו זכו לראות את מהפכי ההיסטוריה המקומית והעולמית. כתליו של המבנה צפו במלכים, עשירי עולם, שחקני קולנוע וגם שימשו כמשרדי הגסטאפו הנאצי. אם היה ניתן לראות את מה שהתרחש בין כתליו היינו זוכים לספר מעולה, או לסרט קולנוע מבריק.

ראשית סיפורו של המלון ב-1890 עת נמכר המגרש הריק לסוחר מקומי, שבנה שם בית למשפחתו. האזור סביב המגרש היה עדיין מכוסה כולו בעצי ערמונים. לאחר מותו של הסוחר הבית עבד מיד ליד, עד שבשנת 1905 הוחל בבניית הארמון הרוסי, בתכנונו של הארכיטקט הסרבי Jovan Ilkić. הוא תכנן את המבנה על פי ה-Secessionist style – בתוספת של אלמנטים של יוון העתיקה. זה היה עיצוב נועז באותה תקופה. הארמון כלל מלון עם 36 חדרים.

המבנה נחנך בשנת 1908 על-ידי המלך פטר הראשון המלך האחרון של סרביה שמלך בשנים 1903-1918. באותה עת זה היה הבניין הפרטי הגדול ביותר בסרביה.

אם נדלג על כמה שנים נגיע לשנת 1938 שבה הבניין נרכש על ידי הבנק הלאומי של יוגוסלביה.

במלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הנאצי, החליטו הגרמנים לשכן בו את מפקדת הגסטאפו. ואז ראו חדריו פחות יופי והדר והרבה יותר אכזריות, רוע ומזימות גירוש ורצח.

עם סיום המלחמה והשחרור עם כניסת הצבא האדום, באוקטובר ,1944 ולאורך התקופה הקומוניסטית הפך הבניין שוב למרכז של תרבות מקומית. בשנת 2005 הפך המבנה מבניין בחזקת המדינה לרכוש פרטי של חברה פיננסית סרבית.

בשנת 2008 הוחלט על שיפוץ המבנה לשם פתיחותו כמלון חמישה כוכבים.

לאורך יותר ממאה שנים שירת המלון יותר מ-40 מיליון איש, ביניהם ידועים וחשובים, כמו: אלברט איינשטיין, לאוניד ברז'נייב, אינדירה גנדי, מקסים גורקי, וכוכבי הוליווד כמו קירק דוגלס, רוברט דה נירו, בראד פיט ואחרים.



זייפנים יכולים להיות גם צדיקים! כך קרה לאבא שלי, דן צימרמן, שפעל כזייפן במשך תקופה קצרה בחייו. הוא לא עשה זאת למטרה פלילית כלשהי ולא לשם עשיית רווחים, אלא כדי להציל יהודים רבים ככל הניתן מזרועות הנאצים בבודפשט של מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי, דן צימרמן, פעל כזייפן במשך תקופה קצרה בחייו. לא, הוא לא עשה זאת למטרה פלילית כלשהי ולא לשם עשיית רווחים, אלא כדי להציל יהודים רבים ככל הניתן מזרועות הנאצים בבודפשט של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 הוא היה בחור צעיר, רק בן 23, כשברח עם אשתו הצעירה מצ'כוסלובקיה, שבה כבר הובילו הנאצים את היהודים למחנות הריכוז ולהשמדה. בבודפשט פגש חברים מן התנועה של השומר-הצעיר ויחד הם פעלו ללא כל פחד ותוך נחישות מפליאה במחתרת של תנועות-הנוער. ההתמחות של אבי הייתה זיוף תעודות. הוא גילה את הכישרון הזה כשזייף בלית ברירה אישור שהייה בבודפשט עבור אימו. תוך זמן קצר עשה שימוש בידע שרכש עבור חבריו הקרובים ובהמשך הקים בית-מלאכה מאולתר לזיוף תעודות, בתחילה בדירתו ואחר כך במקומות שונים ומתחלפים. בית-המלאכה התפתח במשך תקופה של שנה וחצי והציל מאות יהודים ממוות בטוח.

לפני סיום המלחמה, בסוף 1944 הצליח אבי לברוח מבודפשט דרך רומניה ולהגיע לארץ. הוא הצטרף לקיבוץ העוגן, ששכן אז במחנה קטן ליד כפר-סבא. שם הפך אבי לעובד אדמה חרוץ ונלהב.

לאחר מותו של אבא, לפני שמונה שנים, ערכתי והוצאתי לאור ספר על חייו, שהתבסס על סרט וידאו שבו נתן עדות עבור מוזיאון השואה בוושינגטון, וכן על ספרים שונים שנכתבו על התקופה וכללו את פעילותו במחתרת.

רק לפני כמה שבועות נודע לי במקרה שאבא השתמש במומחיות שלו פעם אחת נוספת לאחר עלייתו לארץ. זה קרה שנתיים לאחר עלייתו לארץ, כאשר, חבר הקיבוץ חיים זכאי נשלח, על-פי החלטת התנועה, למחנות העקורים בגרמניה כדי לסייע בארגון עליית שרידי השואה לארץ. ב-1947 הוחלט להעביר אותו שוב לבודפשט להמשך השליחות שלו, אך הייתה בעיה. הרוסים, ששלטו אז במדינות מזרח אירופה, "לא אהבו", בלשון המעטה, את הפעילות של תנועות הנוער הציוניות למען העלאת יהודים לארץ-ישראל. הם החלו לעקוב אחר הפעילים במטרה למנוע פעילות כזו. כדי למנוע חשדות כאלה מנסיעתו של חיים זכאי, הוחלט לשלוח אליו את אשתו ובתו התינוקת, ובכך להראות שהוא מנהל חיי משפחה נורמאליים.

אשתו של חיים, רחל זכאי, שעלתה לארץ ב-1939 באופן בלתי לגאלי, הייתה זקוקה לדרכון רשמי כדי לצאת מהארץ בצורה מסודרת. בקיבוץ העוגן הייתה חברה אחרת, אסתר פוקס, שהגיעה לארץ בזכות סרטיפיקט והוציאה בשנת 1943 דרכון של מדינת פלשתין. חברי הקיבוץ העלו את הרעיון ל"התאים" את הדרכון של אסתר פוקס לנסיעה של רחל זכאי.

המשימה הוטלה כמובן על אבי, שחברי הקיבוץ הכירו את מומחיותו בתחום זיוף מסמכים. אבא השאיר בדרכון את הפרטים האישיים של אסתר פוקס (שנקראה בנעוריה: אתל איזנברגר), אך החליף את תמונתה בזו של רחל זכאי. היה צורך גם להוסיף לדרכון את בתם התינוקת של בני הזוג זכאי, שלומית. התינוקת הייתה רק בת חצי שנה ולכן היה צורך לשנות את תאריך הלידה שלה מ-24.5.1943 ל-24.5.1944.

בזכות בתה של רחל זכאי קיבלתי את צילום הדרכון "המזויף". הרי הוא לפניכם.


פוסטים אחרונים
ארכיון
עקוב אחרינו
  • Facebook Social Icon
bottom of page