אימא שלי בת 100

היום, 23 בדצמבר 2020, חל יום ההולדת ה-100 של אימי, חנה צימרמן (רייך).

היא נפטרה בגיל מופלג לפני שנתיים וחצי. לזכרה אני מביאה כאן את ההספד שקראתי בהלווייתה, שבו אני מתארת בקצרה את ההיסטוריה האישית שלה.

***

אימא,

בשנים האחרונות קראתי לך כל הזמן אימא'לה. ניסיתי להעביר לך אהבה וחום בכל מילה. ניסיתי לעודד אותך משום שידעתי שאת חיה בתוך גוף עייף וכואב. הגעתי אלייך לפחות ארבע פעמים בשבוע לכמה שעות, שבהן ניסיתי לתמוך בך ולשמח אותך ככל האפשר. זה לא היה קשה משום שאת היית אסירת תודה והחזרת לי אהבה. לרוב, כי היו הרבה ימים שהיה לך קשה מדי. ניסיתי לדובב אותך, ובעיקר לספר לך חדשות על עצמי, על הנכדים שלך ועל הנינים החדשים.

את היית מודעת לחוסר האונים שלך, אבל תמיד שמרת על כבודך העצמי. עד הסוף יכולתי לדבר איתך ולקבל תשובות ברורות וחכמות על כל שאלה.

בשנים האחרונות הייתי כמו האימא שלך, ואת אפילו אמרת לי פעם: "את האימא שלי עכשיו". סמכת עליי בכל דבר. תמיד רצית שאהיה לצידך. לפעמים היה לך קשה לדבר ואז שאלתי אותך: "אימא, את שמחה שבאתי?" ואת ענית: "איזה שאלה".

החיים לא הביאו לך שמחות רבות, הם דווקא הציבו בפנייך אתגרים קשים ורבים. רבים הכירו אותך כיד ימינו של אבא ולכן אספר מעט על מה שעבר עלייך.

נולדת ב-1920 בטרנצ'ין, עיר קטנה במרכז צ'כוסלובקיה, להורייך מרטין וברטה רייך. הייתה לך אחות קטנה בשם מרתה. למדת בבית-ספר עממי שהיה בתוך מנזר ושם למדת להכיר את מנהגי הנוצרים, עובדה שאחר-כך עזרה לך להינצל ממוות. לאחר מכן למדת תפירה מקצועית. כנערה בת 17 הגעת לתנועת-השומר הצעיר והשתתפת בפעילויות השונות. שם היכרת את אבא, דן צימרמן, שהגיע מעיירה מרוחקת. הקשר ביניכם נוצר כמה חודשים לפני שהמלחמה הנוראית הגיעה לצ'כוסלובקיה.

זה קרה ב-1942, הגרמנים נכנסו לעיר ובתוך זמן קצר הייתה כבר פאניקה בקרב היהודים סביב הגירושים לפולין. ליהודים הודיעו שתחילה יגרשו את כל הנערות הלא נשואות. באותם ימים אבא מיהר להגיע לטרנצ'ין ועשה מאמצים גדולים כדי לזרז את נישואיכם ולהציל אותך מהגורל הצפוי לך. התחתנתם בעירייה ומיד החלטתם לברוח ברכבת לעבר בודפשט, לשם עדיין לא הגיעו הגרמנים. זו הייתה החלטה גורלית. בתוך זמן קצר כל בני משפחתך גורשו למחנות ההשמדה ולא חזרו משם. היית רק בת 21 כשאיבדת את כל משפחתך. שנים רבות אחר כך הרגשת אשמה על שלא לקחתם אתכם את אחותך הקטנה, אבל ידעת שלא יכולתם להציל אף אחד. המסע שלכם ברכבת היה מסוכן מאוד. התחזיתם לנוצרים וברכבות התפרסו שוטרים רבים שחיפשו יהודים נמלטים.

בבודפשט עברת עם אבא שנתיים של הסתתרות בדירות מסתור רבות, בזהויות בדויות, כשכל רגע כמעט ותפסו אתכם. חיים של חרדה מתמשכת. הצלחת להתפרנס בזכות המקצוע שרכשת בנערותך, הלכת לבתי עשירים כדי לתפור להם בגדים. רובם ידעו שאת יהודייה והעלימו עיין.

גם הידע שלך את מנהגי הנוצרים הצילו אותך ואת אבא. באחד הימים כשחזרתם לדירה שלכם ראיתם שמישהו כתב בגיר על הדלת באותיות גדולות GMB. אבא רצה למחוק את הכתוב, אבל את מיהרת לעצור אותו, משום שידעת שזהו מנהג של תחילת השנה הנוצרית והאותיות הללו מסמלות את שמותיהם של שלושת המלכים.

לפני סיום המלחמה, בתחילת 1944, הצלחת לקבל סרטיפיקט לעלייה לארץ. השארת את אבא בבודפשט. הוא הצליח לברוח כמה חודשים אחר-כך, ממש לפני שהנאצים עלו על עקבותיו משום שיצא שמו של אבא כאחראי על זיוף תעודות להצלת יהודים.

בארץ הגעתם לקיבוץ הצעיר "העוגן", שהיה עדיין בכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. זו הייתה יכולה להיות תקופה של התחלה חדשה ושמחה גדולה עבור שניכם. נולד לכם בן בכור והייתם מאושרים. לרוע המזל, כבר חמש שנים אחר- כך נפלה עליכם מכה חדשה. אבא נפצע ואיבד את מאור עיניו. החוזק שלך עמד במבחן פעם נוספת. בעודך שוהה עם אבא בבית-החולים, שמעת את אחד הרופאים שטיפל באבא, אומר: "אני במקומו הייתי מתאבד". אבא היה חזק ונחוש ואת עזרת לו בכל דבר משם והלאה לאורך שנים רבות. נסעת איתו לארה"ב עם ילד קטן מבלי לדעת מה לעשות וכיצד להסתדר בארץ זרה בשפה זרה.

לאחר כשנה וחצי חזרתם לארץ כשאת בהיריון מתקדם עם תאומות. עד היום איני מבינה את עברת את הנסיעה הזאת כשעלייך להנהיג את אבא עם כלב הנחייה החדש, יגאל הקטן והמטען שסחבתם, כל זאת בעודך בחודשי היריון מתקדמים עם תאומות.

החיים בקיבוץ נמשכו. אבא ניהל את המעבדה של המפעל

ואת היית התופרת המומחית של נשות הקיבוץ.

בשנת 1969, אבא בן 50 ואת בת 48, החלטתם לעזוב את הקיבוץ. זו הייתה החלטה אמיצה מאוד. לא הכרתם את החיים מחוץ לעיר ומהקיבוץ לא קיבלתם כל עזרה כספית לאחר כל השנים שחייתם שם.

המשכת לעזור לאבא בעבודתו, לטפל במשפחה ולהסיע את אבא לכל מקום במכונית שלנו. בשנת 1992 הגיעה המכה הבאה, מותו הפתאומי של בנכם הבכור יגאל. הצלחתם להתגבר תוך תמיכה זה בזו. כתמיד לא התמוטטתם וחזרתם לחיים.

כשאבא יצא לגמלאות בגיל מאוחר מאוד, 75, עברתם לגור לידי ברעננה. בשנים הבאות השתדלתי לעזור לכם בכול ואתם הייתם אסירי תודה ומעניקים כל מה שיכולתם. נהגת לומר לי פעמים רבות: "את הכי הכי שלי בעולם כולו". זה היה מכל הלב והכוונה.

מכה נוספת נפלה עלייך עם האסון של הנכד אורן שנהרג עם חברתו בתאונת דרכים בעת טיול אחרי צבא בהודו.

העוצמה שלך הייתה מדהימה. לא הראית חולשה וכניעה. תמיד ידעת שצריך להמשיך עם מה שיש. כך גם קרה כאשר איבדת את אבא, בגיל 89. חששתי שלא תעמדי בזה אבל את הפתעת אותנו ותפקדת לבד ובעצמאות. שנה וחצי אחר-כך הגעת למחלקה סיעודית עקב נפילות ופציעה. בשמונה השנים הבאות היו פעמים אחדות שהיית במצב רפואי קשה וכבר נפרדתי ממך באופן נפשי, אבל את שרדת שוב ושוב. עד הפעם הזאת. הלכת מאיתנו בגיל 97.

היית אישה מיוחדת במינה, בשנים האחרונות היית יותר רכה ואוהבת. נלחמת להישאר עוד קצת למרות שהיה לך כבר קשה מאוד.

זה היה הזמן שלך להיפרד. טוב שלא סבלת יותר. אני אתגעגע כמובן לאורך זמן רב מאוד.

רותי ליאור (צימרמן)