פעם היה פה תמים. פעם היה פה יפה. פעם היה פה שמח. כך היה בקיבוץ העוגן כששכן עדיין ליד גן-חיים וכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. החלוצים חגגו את חג הביכורים בצניעות רבה, שהרי לא הייתה תוצרת חקלאית להתפאר בה, לא בקר, לא גידולי שדה ולא מטעים. חברי הקיבוץ עבדו אצל חקלאי המושבים באזור. אבא שלי לדוגמה, שימש כעגלון, או כמוליך סוס בחריש, מקצוע נחשב ביותר שהצריך זריזות ותכנון. בתמונה מחג הביכורים של אז, בין השנים 1946-1948, רואים את אימי היפהפיה מובילה את התהלוכה ונושאת בידה ענף

מי שטייל אי פעם ברחבי אמריקה הכפרית, ראה ודאי שכמעט כל אסמי התבואה באזורים הכפריים צבועים באדום. ישנן כמה תיאוריות המסבירות למה נבחר למטרה זו הצבע האדום. לפני מאות בשנים, איכרים באירופה נהגו לאטום בשמן את הקורות עץ שמהן בנו את האסמים. לרוב זה היה שמן פשתה, שמן מזרע הפשתה בצבע חום צהבהב. לשמן הפשתה הם הוסיפו חלב וליים. התרכובת הזאת הבטיחה צבע עמיד מאוד שהתייבש והתקשה מהר (כיום שמן פשתה נמכר בחנויות לכלי עבודה כחומר אטימה לצבע). אבל מהיכן הגיע הצבע האדום? אם לדייק מבחינה היסטור

האם תהיתם פעם מדוע דווקא הוורדים, ובמיוחד האדומים שבהם, נחשבים כסמל לאהבה ורומנטיקה? אפילו שייקספיר השתמש בוורד כדי לכתוב את סיפור רומיאו ויוליה. משוררים וסופרים רבים השתמשו בכתביהם בחשיבות הנודעת לוורדים אדומים. עד ימינו אלה הסמל הזה נשאר חזק ויציב במשמעות זו. בתרבויות המערב, מקורה של האמונה במיתולוגיה היוונית והרומית. במיתולוגיה היוונית הייתה קיימת האמונה שהוורד נוצר על-ידי אלת האהבה, אפרודיטה. לפי האגדה דמעותיה ודמו של אהובה, אדוניס, הרטיבו את האדמה שבה גדלו ורדים אדומים,