ציור בצבעי מים של הציירת Lorenza Pasquali



כציירת חובבת המרבה לשוטט בין קבוצות של ציירים בפייסבוק, נתקלתי בשבוע האחרון בציורים רבים של חמניות שצוירו כאות הזדהות עם אוקראינה במלחמתה בכובש הרוסי, בהנהגת פוטין.

אני מחשיבה את עצמי כאדם משכיל ועם זאת מעולם לא שמעתי על קשר כלשהו בין פרחי החמנייה לבין אוקראינה. כמקובל, פניתי אל ידידי גוגל כדי להבין את ההקשר. למדתי שאוקראינה היא היצרנית והיצואנית הגדולה בעולם של זרעי חמניות ושמן חמניות.

החמנייה הגיעה לאוקראינה בסביבות שנת 1800, בעקבות איסור של הכנסייה האורתודוכסית להשתמש בחמאה בימי הצום הדתיים שלה. בעקבות הגעת זרעי החמניות על-ידי חוקרים מצפון אמריקה, שמן החמניות החל לשמש כתחליף לחמאה. בתוך כמה שנים נפרשו כבר שדות רחבים של חמניות ברחבי אוקראינה. הפרח האהוב תפס מקום בכל היבט בחיי האוקראינים, החל בגינות של חצרות הבתים בכפרים ועד לזרי פרחים שעיטרו את ראשן של נערות בחגים. החמניות נפוצו לכל היבט בחיי האוקראינים, הן נרקמו ושולבו בבגדים המסורתיים וצוירו על קירות, רהיטים וכלי בית באומנות דקורטיבית עממית שנקראת petrykivka.



השבוע הפרח הזה הפך למסר של הזדהות וקריאה לשלום. ראינו בטלוויזיה נשים שהתגייסו לצבא האוקראיני כשזרי פרחים מעטרים את ראשן, הפרח הלאומי, החמנייה בצד פרח כחול, המסמלים יחד את צבעי הדגל של אוקראינה.

מאז ימים קדומים הפרחים משמשים את האדם למטרת נחמה ותמיכה ומסמלים את מחזור החיים הנמשך מדור לדור. בימים אלה ממש הם מסמלים תמיכה במאבקם של אזרחי אוקראינה נגד הכובש האכזרי ממזרח.


מקורות:

https://flowerpowerdaily.com/

https://www.mircorp.com/


עודכן: 26 באפר׳ 2021

ההגדרה של אצבעון בויקיפדיה היא:

"אצבעון הוא כוס קטנה עם שקעים או חריצים עגולים או מוארכים המשמשת כהגנה על האצבע שדוחפת את המחט במהלך התפירה ביד. אצבעונים עשויים בדרך כלל ממתכת, עור, גומי, פלסטיק, עץ, זכוכית או אפילו חרסינה. אצבעונים עתיקים נעשו לעיתים מעצמות לוויתן, קרן, או שנהב או אם הפנינה."


אימא שלי הייתה תופרת במקצועה. וכמו שתופרות מקצועיות היו לפני 100 שנים ויותר, היא הייתה גם מעצבת, מתכננת ויוצרת בגדים.

עוד בהיותה בחורה צעירה שחיה בשנים 1942-1944 בבודפשט תחת זהויות בדויות עבדה כתופרת בית אצל משפחות הונגריות עשירות, שהעדיפו להעלים עין מהעובדה שהיא פליטה בזהות בדויה.

כשהגיעה לארץ ולקיבוץ העוגן קיבלה תפקיד של תופרת השמלות לחברות הקיבוץ. הזכות לתפירת שמלה הייתה מגיעה לחברות רק אחת לתקופה ארוכה והן העריכו מאוד את המקצועיות והכישרון של אימא.

לאורך שנים אימא תפרה הכול: שמלות, חליפות, מעילים, חולצות, מכנסיים ועוד... לא היה בא בחשבון לקנות בגד אם אפשר לתפור אותו.

בחגי הפורים בקיבוץ היינו אחותי ואני מתפארות בתחפושות מושקעות מאוד, בין אם בחרנו להיות קאובוי, אינדיאני, רקדנית ספרדייה, כושית משבט נידח באפריקה, נערה בבגדים סלובקיים מסורתיים ועוד...

לאחר שאימא הלכה לעולמה מסרנו את מכונת התפירה התעשייתית הגדולה ששכנה בחדר עבודתה. את הפריטים הקטנים שמרתי למזכרת, החוטים, הכפתורים (מאות מהם), אביזרי תפירה שונים וכמה אצבעונים. בעקבות אימא למדתי מעט תפירה והגעתי לרמה שאני יכולה לתקן היטב בגדים, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד כיצד להשתמש באצבעון.

לזכר אימא שלי:

סדרת האצבעונים ותמונה של אימא תופרת שמלה לחברת קיבוץ











על הציונות הוטל תפקיד הכרוך בקשיים עצומים. ראשית, עליה לארגן תנועה של הגירת עם בהמוניו, שכמעט לא הייתה כמותה בהיסטוריה העולמית. כאן מדובר במיליונים, מיליוני אנשים הנתונים בעוני ובמצוקה, שיש להוציאם ממקום מגוריהם בזמן הקצר ביותר וליישבם מחדש; ואילו נדודי העמים בימים קדמונים הקיפו, לכל היותר, מאות אלפים. ההגירה ההמונית הגדולה ביותר בעולם היא הגירת האיכרים הגרמנים לארצות הברית שבאמריקה ולה נדרשו 80 שנה ויותר, עד שהתיישבו 14 מיליונים מן המהגרים.

הקושי השני הוא שתחום ההתיישבות שנצטרך להפנות אליו את ההגירה מטעמים שאין לדחותם, הוא מצומצם יחסית. עד כדי כך שיש להביא בחשבון מראש צפיפות גדולה בהתיישבות, צפיפות שאינה מצויה אלא בארצות תרבות מפותחות בדרגה גבוהה ביותר, כתוצאה מהתקדמותן השלווה של החקלאות והתעשייה במשך שנים רבות.

הקושי השלישי הוא שמבחינת האקלים, טיב האדמה, היבולים וכדומה, שונה תחום התיישבותי זה שינוי רב מכל הארצות שמתוכן יצֵא זרם ההגירה. כמספר ההבדלים האלה בין החקלאות באירופה המערבית לבין החקלאות הים-תיכונית, הזקוקה להשקיה מלאכותית, כן מספר הקשיים הנערמים בפני ההתיישבות הציונית.

הקושי הרביעי, הגדול ביותר, נובע מטיבם של האנשים שנצטרך להעבירם מארצות ההגירה וליישבם בתחום ההתיישבות שלנו. המפעל שיש לבצע כאן הוא חידוש גמור בהיסטוריה העולמית. כל העמים הנודדים בעבר היו המוני רועים-לוחמים או עובדי אדמה. ואילו העם, שעלינו לפדותו מסבלות של דיכוי, הנורא מכל הדיכויים שהיו בזמן מן הזמנים, לא לוחמים הם ולא איכרים, כי אם רובם ככולם פועלים-אומנים עירוניים. ליהודים לא הורשה בשום מקום להיות עובדי אדמה. וכך עלינו לטפל באנשים חלשים מבחינה גופנית, מנוונים, בחרפת רעב, במצוקה, בדאגה אוכלת ובהשפלה חברתית. אלו אבני בניין רופסות בשביל עם חדש.


מתוך הספר "האופנהיימרים - ארבעה דורות ועוד..." בהוצאת רותי ליאור

פוסטים אחרונים
ארכיון
עקוב אחרינו
  • Facebook Social Icon