ההגדרה של אצבעון בויקיפדיה היא:

"אצבעון הוא כוס קטנה עם שקעים או חריצים עגולים או מוארכים המשמשת כהגנה על האצבע שדוחפת את המחט במהלך התפירה ביד. אצבעונים עשויים בדרך כלל ממתכת, עור, גומי, פלסטיק, עץ, זכוכית או אפילו חרסינה. אצבעונים עתיקים נעשו לעיתים מעצמות לוויתן, קרן, או שנהב או אם הפנינה."


אימא שלי הייתה תופרת במקצועה. וכמו שתופרות מקצועיות היו לפני 100 שנים ויותר, היא הייתה גם מעצבת, מתכננת ויוצרת בגדים.

עוד בהיותה בחורה צעירה שחיה בשנים 1942-1944 בבודפשט תחת זהויות בדויות עבדה כתופרת בית אצל משפחות הונגריות עשירות, שהעדיפו להעלים עין מהעובדה שהיא פליטה בזהות בדויה.

כשהגיעה לארץ ולקיבוץ העוגן קיבלה תפקיד של תופרת השמלות לחברות הקיבוץ. הזכות לתפירת שמלה הייתה מגיעה לחברות רק אחת לתקופה ארוכה והן העריכו מאוד את המקצועיות והכישרון של אימא.

לאורך שנים אימא תפרה הכול: שמלות, חליפות, מעילים, חולצות, מכנסיים ועוד... לא היה בא בחשבון לקנות בגד אם אפשר לתפור אותו.

בחגי הפורים בקיבוץ היינו אחותי ואני מתפארות בתחפושות מושקעות מאוד, בין אם בחרנו להיות קאובוי, אינדיאני, רקדנית ספרדייה, כושית משבט נידח באפריקה, נערה בבגדים סלובקיים מסורתיים ועוד...

לאחר שאימא הלכה לעולמה מסרנו את מכונת התפירה התעשייתית הגדולה ששכנה בחדר עבודתה. את הפריטים הקטנים שמרתי למזכרת, החוטים, הכפתורים (מאות מהם), אביזרי תפירה שונים וכמה אצבעונים. בעקבות אימא למדתי מעט תפירה והגעתי לרמה שאני יכולה לתקן היטב בגדים, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד כיצד להשתמש באצבעון.

לזכר אימא שלי:

סדרת האצבעונים ותמונה של אימא תופרת שמלה לחברת קיבוץ











על הציונות הוטל תפקיד הכרוך בקשיים עצומים. ראשית, עליה לארגן תנועה של הגירת עם בהמוניו, שכמעט לא הייתה כמותה בהיסטוריה העולמית. כאן מדובר במיליונים, מיליוני אנשים הנתונים בעוני ובמצוקה, שיש להוציאם ממקום מגוריהם בזמן הקצר ביותר וליישבם מחדש; ואילו נדודי העמים בימים קדמונים הקיפו, לכל היותר, מאות אלפים. ההגירה ההמונית הגדולה ביותר בעולם היא הגירת האיכרים הגרמנים לארצות הברית שבאמריקה ולה נדרשו 80 שנה ויותר, עד שהתיישבו 14 מיליונים מן המהגרים.

הקושי השני הוא שתחום ההתיישבות שנצטרך להפנות אליו את ההגירה מטעמים שאין לדחותם, הוא מצומצם יחסית. עד כדי כך שיש להביא בחשבון מראש צפיפות גדולה בהתיישבות, צפיפות שאינה מצויה אלא בארצות תרבות מפותחות בדרגה גבוהה ביותר, כתוצאה מהתקדמותן השלווה של החקלאות והתעשייה במשך שנים רבות.

הקושי השלישי הוא שמבחינת האקלים, טיב האדמה, היבולים וכדומה, שונה תחום התיישבותי זה שינוי רב מכל הארצות שמתוכן יצֵא זרם ההגירה. כמספר ההבדלים האלה בין החקלאות באירופה המערבית לבין החקלאות הים-תיכונית, הזקוקה להשקיה מלאכותית, כן מספר הקשיים הנערמים בפני ההתיישבות הציונית.

הקושי הרביעי, הגדול ביותר, נובע מטיבם של האנשים שנצטרך להעבירם מארצות ההגירה וליישבם בתחום ההתיישבות שלנו. המפעל שיש לבצע כאן הוא חידוש גמור בהיסטוריה העולמית. כל העמים הנודדים בעבר היו המוני רועים-לוחמים או עובדי אדמה. ואילו העם, שעלינו לפדותו מסבלות של דיכוי, הנורא מכל הדיכויים שהיו בזמן מן הזמנים, לא לוחמים הם ולא איכרים, כי אם רובם ככולם פועלים-אומנים עירוניים. ליהודים לא הורשה בשום מקום להיות עובדי אדמה. וכך עלינו לטפל באנשים חלשים מבחינה גופנית, מנוונים, בחרפת רעב, במצוקה, בדאגה אוכלת ובהשפלה חברתית. אלו אבני בניין רופסות בשביל עם חדש.


מתוך הספר "האופנהיימרים - ארבעה דורות ועוד..." בהוצאת רותי ליאור

עודכן ב: מרץ 19

הקשר ישיר וברור, ממש לא קשה להבין. חברת קרופ (Krupp) הגרמנית שייכת למשפחת תעשיינים עשירים שידועה כבר מהמאה ה-16. הם החלו לייצר נשק, תותחים בהתחלה, כבר במלחמת שלושים השנה (המאה ה-17). במהלך המאות הבאות צברה המשפחה עושר ועוצמה, והפכה לאחת המשפחות החזקות בעיר אסן, תוך שהיא משקיעה את הונה במפעלים שונים.

בתקופת הרייך השלישי שיתפה משפחת קרופ פעולה עם המפלגה הנאצית ותרמה חלק חשוב מאוד לחימוש מחדש של גרמניה וסיוע להיטלר במדיניותו התוקפנית. למשפחת קרופ היה גם חלק בניצול עובדי כפייה, חלקם יהודים שנשלחו למפעליה מאלה שהיו מיועדים להשמדה במחנה אושוויץ. אחת מאלה שהגיעו לעבודה במפעל קרופ החדש שהוקם באוגוסט 1944 הייתה נערה בת 18 ושמה יהודית. יהודית היום בת 94 ובימים אלה אני כותבת את סיפור חייה. היא הגיעה יחד עם שתי אחיותיה למפעל קרופ במזרח גרמניה לאחר כמה חודשים במחנה אושוויץ. הן נבחרו במחנה מבין אלפי נשים כדי להתאים לעבודה המיועדת להן במפעל של קרופ. שהוקם רק כמה שבועות לפני הגיען.

מפעל קרופ העסיק את עובדי הכפייה שלו בתנאים אל אנושיים. היה עליהם לעבוד ליד מכונות הייצור 12 שעות רצופות מדי יום. המזון שקיבלו היה כה מועט שבקושי יכלו לעמוד בקצב העבודה שנדרשה מהם. ידוע כי תנאים אלה הביאו למותם של עשרות אלפים מהם. במאי 1940 קיבל גוסטב קרופ מדליית הוקרה מהיטלר (ראו תמונה מתוך ויקיפדיה).

עם תום המלחמה נחשב גוסטב קרופ לפושע מלחמה והיה אמור לעמוד לדין עם פושעי המלחמה העיקריים במשפטי נירנברג. אולם בגלל מצב בריאותו לא יכול היה להגיע למשפט ובגלל סירוב האמריקאים לא נדון שלא בפניו. בנו אלפרד הושם במעצר תחת משמר אמריקאי בטירתו באסן ובהמשך הועבר לידי הבריטים שטענו שאין מקום לשפוט אותו אלא את אביו. מאוחר יותר נשפט ונידון ל-12 שנות מאסר ולהחרמת כל רכושו. אך זה לא סוף הסיפור. הרשעת התעשיינים ספגה ביקורת בגרמניה בשל מה שהוצג כרדיפת והשחרת פניה של התעשייה הגרמנית ושנתיים וחצי לאחר שנתנו גזרי הדין קיבלו חנינה אלפרד ומורשעים נוספים בידי הנציב העליון לשטח הכיבוש האמריקני בגרמניה ושוחררו. אלפרד קרופ קיבל לידיו חזרה את השליטה במפעלי החברה בגרמניה המערבית. החברה המשיכה להיות אחת מחברות התעשייה הכבדה הגדולות במדינה.

עד כה על משפחת קרופ ומפעלי הפלדה שלה. וכעת לקשר לצוללות המדוברות:

בשנת 1999 התמזגו מפעלי קרופ עם המתחרה העסקי הגדול שלהם, מפעלי טיסן (Thyssen). חברת טיסנקרופ (ThyssenKrupp) היא החברה החמישית בגודלה בגרמניה ואחד מגדולי יצרני הפלדה בעולם וכן יצרנית המעליות השלישית בגודלה בעולם. טיסנקרופ היא כמובן יצרנית הצוללות המדוברות שנרכשו על-ידי ישראל.





פוסטים אחרונים
ארכיון
עקוב אחרינו
  • Facebook Social Icon

© 2023 by The ATLANTA GOLF CLUB. Proudly created with Wix.com

  • google-plus-square
  • Twitter Square
  • facebook-square