דן רוזנהק עלה לארץ כחלוץ מברלין בשנת 1935. רבקה סעיד הגיעה לארץ כילדה בת ארבע עם הוריה מתימן. דן ורבקה נפגשו כששניהם היו חלוצים צעירים בשנת 1937 ביישוב עין-שרה, ליד נהרייה. בספר מתוארות השנים הראשונות שלאחר נישואיהם, ימי החלוצים שהקימו את המדינה. אנשים שהקימו ישובים חדשים על אדמות טרשים, ימי התיישבות חומה ומגדל. הם חיו בצמצום רב, בזמנים שאידיאלים של הגשמה וחלוציות לא היו עדיין מילים ריקות מתוכן כמו היום.

קטע ממכתב שכתב דן אל רבקה בשנת 1939, בעת שחיו בנפרד

מאילוצי הזמן:

​

"רבקלה קטנה שלי,

ראשית אני הגעתי בשלום ב-7 בערב בעומר. חכיתי בעפולה, חכיתי בכפר תבור לעגלה אבל סוף סוף ראיתי מרחוק את המולדת שלנו. יש אוהלים מגדל וסביב חומה, זה הכל. האנשים קיבלו אותי די יפה, והיו כאלה אשר ידעו על בואי. היום עבדתי לא קשה... לרוב האנשים יש עבודה: עם הטרקטור החדש, בבי"ס כדורי, בשמירה, בהקמת מקלחת ועגלון אחד ומטבח ומחסן, וחצרן, ומזכיר, ומנהל חשבונות וכ"ו, כמו בקיבוץ... האנשים ממולדת עושים בדרך כלל רושם טוב ומתייחסים ברצינות למפעל. הם רובם גם מדברים עברית או לפחות יודעים די טוב... חוץ מאלה יש גם קבוצת אוסטרים, אשר חדשים בארץ ולא יודעים עברית. כמובן שהעבודה העברית סובלת מזה. אך רוצים פה לשלוח אותם להכשרה או בכלל כי עולים חדשים אינם חומר להתישבות מושבית... האוכל בדרגה קיבוצית נמוכה, אבל צריך להתרגל מחדש. את החפצים הובלתי למחסן לסימון וקבלתי בחזרה... נדמה לי, שחומר הבחורות פה לא כל כך טוב כמו הבחורים, אבל זה גם לא חשוב, אני גם לא יכול לשפוט על זה. יש הרבה (חוץ ממני!!!!) שדורשים את בואך מבחינת השפה... המכתב הזה קצת מבולבל! כתבתי הביתה (כנראה להוריו - ע.ר) וגם יומן ועכשיו מאוחר! באצם יש כל כך הרבה לכתוב שאני לא יודע איפה להתחיל. בנוגע לבטחון אין מה לפחד. לכן תיהיא שקטה רבקלה שלי ותדעי שאני חושב עליך יום ולילה!

אלפים נשיקות ועוד מעט שוב מכתב

רק שלך

דן"

​

על מוצאה של משפחת סעיד, הוריה של רבקה:

מוצאה של משפחת אימי הוא באזור הרי חראז שבתימן, ככל הנראה במנאכה או בצעפאן, שנמצאים סמוך לצנעא בירת תימן. המידע הקדום ביותר על המשפחה מצוי בספרו של הנוסע הירושלמי, יליד פולין, יעקב ספיר: "מסע תימן". יעקב ספיר נשלח על-ידי יהודי ירושלים בשנת 1859 כדי לברר את מצב היהודים בתימן. בהגיעו לכפר סמוך לצנעה, בשם ג'ירואח, התארח כיומיים בביתו של סבו של סבי, יוסף בן-סעיד, וכך כתב אודותיו בספרו:

"העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה הוא הדיין והדורש, הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע, גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גם המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האר"י למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד..."

על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים:

לאחר מלחמת ששת הימים אימו של עמירם התרגשה מאוד משחרור ירושלים, העיר שבה גדלה, וביום השנה למלחמה היא נכחה בירושלים בטקס שאחריו כתבה במחברתה:

"לא אוכל לא להנציח את היום הזה ואעלה את זה בכתב במידה ואצליח. י"ד באייר הוא היום שעליתי ירושלימה יחד עם קהל רבבות אדם לחוג את חגה של ירושלים הנצורה, יום גדול הוא היום הזה, יום הנצחון הגיע, אשרינו שזכינו והחלום נהפך למציאות. משולהבת ממראה עיני, אש יקדה בלבי עוררה זכרונות. הנס שקרא לבני עמי הנה שבו בניך אליך, ופה יחד נכרות ברית שלא יגזלוך שנית ויד טמאה לא תיגע בך יותר. ותוך כדי הרהורים צפים וגולשים זכרונות מרים איך הלכתי במקום הזה בשער הגיא כפופה נפחדת ומבוישת, בני הבלייעל צמאי הדם מנעו את בת ישראל לעבור על האדמה הקדושה הזו, גזרו עלי את מרותם, והנה יום הנקם בא... על השמחה והיגון ....על הבנים שנפלו חלל, שבזכותם יושבת אני פה היום... מדי פעם בפעם נפלטו מילים שבאו לחפות על בושתי שלא די עשיתי למען מולדתי ועבור מולדת צריך להקריב ואת ירושלים לא הייתי צריכה לעזוב אפילו ליום אחד... ושום יד טמאה לא תיגע בך ושום רומאי ועמלקי ימשול בך, אלא בני יהודה שאלוהים להם נתן את הארץ הזו..."