דב ויינמן נולד בשנת 1920 בעיירה קטנה בשם מישלניצה בפולין. כנהוג בכל הקהילות החרדיות בעיירות של פולין, דב נשלח ל"חדר" ביום שמלאו לו שלוש שנים. הוא זוכר עד היום, בהיותו בן 93, את המראה שנגלה לעיניו כשנכנס בפעם הראשונה לחדר. לפניו התארך שולחן עץ כבד, שלצידיו שני ספסלי עץ ארוכים, ללא משענת. על הספסלים ישבו תריסר ילדים ובראש השולחן עמד המלמד, שבידו החזיק מקל. דב נבהל למראה המקל שבידי המלמד, וחשב לעצמו: "אבוי לי, במקום הזה עליי לבלות את שנות ילדותי?"

שום דבר בילדותו המוגנת ובעולם היהודי שסבב אותו, לא הכין את דב למה שעמד להתרחש 16 שנים מאוחר יותר, בשנת 1939. מלחמת העולם השנייה הגיעה לעיירה.

יחד עם הוריו ושני אחיו הגדולים דב נמלט מזרחה לעבר ברה"מ. אלפי יהודים ברחו מפחד הגרמנים שנכנסו לפולין. הבריחה הייתה פתאומית וללא כל הכנות. בוקר אחד פשוט החליטו שאין ברירה אלא לצאת לדרך. המסע היה ארוך, מפרך ומלא אתגרים. המשפחה נסעה על גבי עגלה רתומה לסוס וחלק מן הדרך הלכה ברגל.

כשהגיעו לבסוף לברה"מ הבינו שלמרות שהצליחו להימלט מן הצורר הנאצי, דרך הייסורים שלהם רק החלה. הם גורשו על ידי השלטונות הסובייטים לקצה הצפון מזרחי של ברה"מ, מרחק של 6,000 ק"מ ממקום הולדתו. לאורך חודשים רבים היטלטלו ברכבות משא, בשיט על סירות בנהרות ובהליכה רגלית בשלג, בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס. הדרך הובילה למקום שכוח אל בשם "יור", שאותו ניתן לכנות בצדק "סוף העולם". הרוסים הביאו אותם ליערות סיביר הקפואים והשאירו אותם שם ללא כל תנאים בסיסיים של מגורים, לבוש ומזון. היה עליהם להישרד בכוחות עצמם. הם אולצו לבנות לעצמם בקתת עץ, שאותה הקימו מעצים שחטבו ביער. באותה בקתה ביער הקפוא של סיביר הם הצליחו לשרוד כשלוש שנים בזכות תעצומות נפש, חריצות, ואמונה שהמלחמה תסתיים ביום אחד והם יוכלו לחזור לחייהם.