?מדוע ורדים אדומים מסמלים רומנטיקה

האם תהיתם פעם מדוע דווקא הוורדים, ובמיוחד האדומים שבהם, נחשבים כסמל לאהבה ורומנטיקה? אפילו שייקספיר השתמש בוורד כדי לכתוב את סיפור רומיאו ויוליה. משוררים וסופרים רבים השתמשו בכתביהם בחשיבות הנודעת לוורדים אדומים. עד ימינו אלה הסמל הזה נשאר חזק ויציב במשמעות זו.

בתרבויות המערב, מקורה של האמונה במיתולוגיה היוונית והרומית. במיתולוגיה היוונית הייתה קיימת האמונה שהוורד נוצר על-ידי אלת האהבה, אפרודיטה. לפי האגדה דמעותיה ודמו של אהובה, אדוניס, הרטיבו את האדמה שבה גדלו ורדים אדומים, וכך הפכו הוורדים לסמל של אהבה עד המוות. על-פי המיתולוגיה הרומית רומאים בעלי ממון העדיפו ורדים אדומים בהקשר ליופי ולאהבה. על פי אמונתם האלות אהבו לפנק את גופן באמבט מלא בעלי כותרת של ורדים בשל ריחם הנעים וכן נהגו למלא בהם את מיטותיהן.

גם בתרבויות המזרח מושרש הסמל של ורדים אדומים כביטוי לאהבה ורומנטיקה. על פי אגדות הינדיות, האלה לאקסמי, אלת המזל והשגשוג ואשתו של וישנו, נבראה מתוך עלי כותרת של ורדים אדומים.

הערבים גם הם השתמשו בוורדים כסמל לאהבה ורומנטיקה. על-פי אחת האגדות זמיר ראה ורד לבן והתאהב בו. הוא שר לאהובו הוורד בעוצמה רבה וקירב את גופו אל הוורד עד שנדקר בליבו מקוציו. דמו הכתים את הוורד שהפך לאדום.

בתקופה המודרנית פרחים ככלל ממשיכים לשמש לחיזור וביטוי של אהבה. המנהג לשלוח זר ורדים מסמל רגשות עזים, בהתאם לצבעים השונים. האוהבים נוהגים לשלוח ורדים אדומים. גם מספר הפרחים בזר מסמל על פי המנהג כוונה ספציפית. למשל, גבעול אחד של ורד מסמל אהבה ממבט ראשון, שני גבעולים משסמלים חיבה ואהבה הדדית ומאה ורדים מסמלים נאמנות ומסירות.

מתוך עמוד האינטרנט של הפסטיבל הבולגרי ""Rose Festival Kazanlak,

שתוכנן להתקיים השנה, 2020, ובוטל בגלל מגפת הקורונה.

בתמונה: מלודי וערפל, פורטרט אישה של הצייר אטיין אדולף פיוט (1850)

זוכרים את דן

ביום ה-17 באפריל 2020 חל יום הולדתו של אבי, דן צימרמן. באותו יום פירסמתי בפייסבוק קטע מן המבוא לדף המוקדש לו באתר זה. לפרסום זה הגיעו תגובות רבות מאוד, הרבה מעבר לכמות שלה ציפיתי. יותר מ-200 איש קראו והוסיפו לייק לפרסום ורבים הוסיפו הערות.

מחמם את הלב להבין שהסיפור המופלא של דן אבי עדיין מרשים ומלהיב עבור רבים כל-כך שלא הכירו אותו בחייו.

להלן אחדות מן התגובות:

רגע של התעלות וסיפוק

זה קרה לפני חמש דקות.

אחד מאותם רגעים מרגשים ומעשירים שלא אשכח אף פעם. הטלפון הנייד שלי צלצל. על הצג כתוב: דב ויינמן. ואני חושבת לעצמי בפליאה, כנראה הוא עדיין חי. (לפני כארבע שנים כתבתי יחד איתו את סיפור חייו המופלא).

על הקו דב. קולו רועד מזקנה אבל כל מילה במקום. צלול וחכם מבין ומכבד כתמיד. הוא מתנצל שלא התקשר הרבה זמן. (אני לא מספרת לו שאיני מתקשרת מחשש שכבר אינו בחיים).

הוא מודה שוב על הפרויקט החשוב שעזרתי לו לבצע, סיפור חייו בספר.

הוא מספר שפנתה אליו אישה אחת מאנגליה שרוצה לתרגם את ספרו לאנגלית. וכן שהוא נוהג לספר את סיפורו המיוחד בלוויית הספר במפגשים ביתיים ביום השואה.

שאלתי: דב בן כמה אתה היום? ענה: באוגוסט אהיה בן 99. הוא לבד חי בבית לאחר שאשתו נפטרה לפני שנתיים ופעמיים בשבוע מגיעה אליו מלווה שנוסעת איתו לטייל בטבע. ועוד מוסיף סיפור מבדח: "כבר 7 או 8 שנים אני לא הולך

לרופאים. לפני זמן מה צלצלו אליי מקופת החולים וביקשו שאגיע לביקור אצל רופא המשפחה. הגעתי לרופא. הוא אמר 'שלום דב', הסתכל כמה דקות במסך המחשב שלו, ואז אמר: 'דב, אני באמת לא יודע למה הזמנתי אותך'.

וואו. אין עוד אנשים כאלה!