דב ויינמן היה בין אלה שהתמזל מזלם והצליחו להימלט ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הגרמנים לעיירה, מפולין מזרחה לעבר רוסיה. את שנות המלחמה "בילו" הוא ובני משפחתו בכפר נידח בסיביר הקפואה בעבודה קשה ובתנאים שכמעט לא ניתן לשרוד בהם. עם סיום המלחמה חזרו בני המשפחה לפולין. רק אז נודע להם על השואה. על השמדתם של מיליוני יהודים, ביניהם כמעט כל בני עיירתם, מישלניצה.

דב מתאר בספרו הביוגרפי "המלחמה ששינתה את חיי" את הימים הללו:

מיד עם חזרתנו לפולין ב-1946 גרנו בעיר ורוצלב. שם התבשרנו לראשונה על הטרגדיה הנוראה שפקדה את כל יהודי אירופה ואת יהודי פולין בפרט. המוח האנושי אינו מסוגל לתפוש את המציאות שאליה הגענו, מציאות של חורבן ומוות שהתרחשו בשנים הספורות שבהן חיינו ברוסיה. היה לי קשה להאמין למה ששמעתי. לכן החלטתי לנסוע לעיירת מולדתי כדי לראות מה נשאר מן החיים שהיו לנו שם.

באותה תקופה שררה בפולין אנדרלמוסיה וכנופיות של פשיסטים ומתנגדי המשטר הקומוניסטי, ערכו חיפושים ברכבות אחרי קצינים רוסים ופליטים יהודים והתנכלו להם, ואף השליכו אותם מן הרכבת תוך כדי נסיעה. למרות זאת החלטתי לצאת לדרך. עליתי על רכבת לילית בוורוצלב. הצפיפות ברכבת הייתה איומה, האנשים נצמדו אחד לשני ושרר חושך מוחלט. שמעתי בין האנשים הערות אנטישמיות ובדיחות על יהודים. בצמוד לי עמדה אישה פולניה ושוחחנו בינינו על היהודים, כמובן מבלי שגיליתי לה שאני יהודי.

לפנות בוקר הגענו לקרקוב. שם עליתי לאוטובוס שנוסע למישלניצה. כשהגעתי למרכז העיירה, נעמדתי והתבוננתי סביבי. ראיתי אנשים שאיני מכיר. לא פגשתי אף יהודי, כאילו האדמה בלעה אותם. פניתי לכיוון הבית שלנו, עליתי לדירה שלנו ודפקתי בדלת. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת ושאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה: "אין לי בקשות מיוחדות, אלא רק להיכנס ולראות את הבית מבפנים ולהיזכר בילדותי". היא הביטה בי בפליאה ואמרה: "הרי גרו פה יהודים!". אמרתי לה: "את צודקת, אני ומשפחתי גרנו פה". כששמעה את דבריי מיהרה לטרוק את הדלת בפניי.

לאחר מכן הלכתי לבקר משפחה פולנית (ידלובסקי) אשר בת המשפחה, לינקה, הייתה חברה של אחותי ושתיהן הלכו יחד לבית-ספר הממלכתי והיו חברות טובות. לא פגשתי את לינקה. אימה שפתחה לי את הדלת לא הכירה אותי. אחר-כך דיברנו על העיירה ועל היהודים שנעלמו כולם. היא סיפרה לי שאחד היהודים, שמו וינד, חזר לעיירה וקיבל את רכושו בחזרה באותו יום. אלא שבשעות הלילה הוא נרצח. שמעתי את הסיפור והזדעזעתי. מיהרתי לעזוב את העיירה.

כשהגעתי לתחנת האוטובוס ראיתי שיש לי חצי שעה עד להגעתו וניצלתי את הזמן לטייל ברחובות. לתדהמתי ראיתי על המדרכה אבנים עם אותיות בעברית ושמות נפטרים. נחרדתי מכך שחיללו את המצבות של היהודים והשתמשו באבנים לבניית המדרכה...



האקדמיה ללשון העברית החליטה לתרגם את המילה "אנטיפתיה" ל- "צהיבה".

מה יש בו בצבע הצהוב שגורם לו להיות שלילי, נלעג, מגונה. למה דווקא הצהוב?

בדקתי במקורות שונים ומצאתי כמה וכמה סיבות (עזרה לי בעיקר ויקיפדיה). בשפה העברית צהוב מאוזכר בהקשר של קנאה. בעברית רווח דימוי נוסף, שמקורו בשמות רבה י"ב, המתייחס לשנאה בין שני אנשים. אנשים הצהובים זה לזה הם אנשים שהשנאה שוררת ביניהם.

בגמרא מופיע הביטוי "להראות פנים צהובות" או "צהבו פניו" שפירושו להראות פנים שמחות. מקור הביטוי הוא בעובדה שכשאדם שמח פניו "מאירות". (מכאן לקוח גם הביטוי "לזרוח מאושר").

באנגלית צהוב מקושר עם דעה קדומה ופחדנות.

צהוב היה הצבע הסמלי של קיסר סין ושל המלוכה הסינית בכללותה. בארצות הברית במאה העשרים מהגרים מסין וממדינות דרום מזרח אסיה כונו, באופן משפיל, כ"צהובים" או "הסכנה הצהובה".

חומר או מידע צהוב הוא כינוי למידע רכילותי וזול. עיתוני רכילות מכונים "צהובונים". השמות "עיתונות צהובה" ו"צהובון" קשורים לסדרה מאוירת בשם "הילד הצהוב" שהופיעה באחד הצהובונים הראשונים.

במדינות מסוימות מוניות צבועות בצבע צהוב. מנהג זה החל ככל הנראה בניו יורק, כאשר הארי נ. אלן, בעל מונית, צבע את המוניות שלו בצהוב לאחר שגילה שצהוב הוא הצבע שהכי קל לראות מרחוק. גם ברשות הפלסטינית המוניות צבועות בצהוב.

בקנדה ובארצות הברית אוטובוסים המשמשים להסעת תלמידים לבתי ספר צבועים, כמעט תמיד, בצהוב, למטרות בטיחות. גוונים שונים של צהוב משמשים גם כדי לצבוע ציוד לבניית כבישים, כדי שהנהגים בקלות יבחינו בעובדים בכביש.

מספר להקות וזמרים הקליטו שירים שכוללים בהם את הצבע הצהוב. לקולדפליי יש שיר בשם Yellow. הביטלס הקליטו את צוללת צהובה ולדונובן יש שיר בשם Mellow Yellow.

כלים של ציוד מכני הנדסי צבועים בצהוב, ומיעוטם - בכתום. הסיבה לכך שמדובר בצבעים בולטים ומושכים את העין.

במרוצי מכוניות דגל צהוב מסמל זהירות. אסור למכוניות לעקוף זו את זו אם מונף דגל צהוב.

קשירת סרט צהוב מהווה הצהרה של הזדהות וסולידריות עם לוחמים ושבויים ותפילה לשובם בשלום.

בלקסיקון לתרבות ישראל נכתב:

הטלאי הצהוב היה אות קלון שהיהודים הוכרחו לשאת על בגדם בתקופת השלטון הנאצי כדי לאפשר את זיהויים בכל עת ובכל מקום. הטלאי הצהוב לא היה אות הקלון הראשון שהיהודים נאלצו לשאת על בגדם: גם בימי הביניים בארצות הנוצריות נאלצו היהודים לשאת אות קלון של סימון זהותם באמצעות פריטי לבוש, ובהם כובעים, שהיו שונים בצורתם או בצבעם מן המקובל. כל זאת במטרה להפריד את היהודים מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. גם הצבע הצהוב לא היה חידוש של הנאצים, והוא נבחר כבר בתחילת ימי הביניים כצבעו של אות הקלון שסימן את היהודים בארצות האסלאם.



קטע מתוך הספר "מעבר לרף גבוה" שבו מספר דן צימרמן על החיים במחתרת בבודפשט בשנות מלחמת העולם השנייה

הלך הרוח שלנו בשנים שחיינו בבודפשט

החיים שלנו בבודפשט תחת שמות וזהויות בדויים היו יכולים להיראות מוזרים למי שלא עבר את התקופה הזו. מצד אחד חיינו טוב, יצאנו לבלות, ביקרנו באופרה, בתיאטרון ובקולנוע, הלכנו אפילו לקונצרטים. פעם אחת אף הלכנו לקונצרט אף שלא ידענו היכן נישן באותו לילה.

מעולם לא הלכתי לקולנוע כל-כך הרבה כמו בשנים הללו שגרנו בבודפשט. היו ימים שהלכתי לשלושה סרטים ביום. הסיבה הייתה שלא יכולתי לשבת בבית במשך היום והייתי צריך להעביר את הזמן. בחוץ היה קר מדי. חיי התרבות בעיר פרחו כתמיד.

חוץ מן התקופה הראשונה לאחר הגעתנו לעיר, היה לנו תמיד כסף ולא היינו צריכים לחסוך. הכסף הגיע לתנועה מאחד השליחים בשווייץ. היו דרכים להעביר כסף. קיבלנו כסף לפעולות של זיוף התעודות ולהצלה. בנוסף לכך חנה עבדה והרוויחה טוב.

מצד שני חיינו במתח וחרדה יומיומיים. בכל רגע לאורך היממה היינו דרוכים ועירניים למול סכנה בלתי צפויה שתצוץ פתאום. וכמובן כל שלושה חודשים החלפנו דירה. אני חושב שגרנו בערך ב-10 או 15 דירות במשך השנתיים ורבע הללו.

בדירה אחת גרנו בקומה השנייה. בשעות הערב ידענו שהשער של הבניין נסגר בשעה 10 ומי שמגיע מאוחר יותר צריך לצלצל בפעמון כדי שהשוער יפתח לו. לא אחת קרה ששמענו צעדים של מישהו שנכנס בלילה ועולה במדרגות. בכל פעם שזה קרה קפאנו במקום והקשבנו במתח לצעדים העולים במדרגות. עצרנו את הנשימה כשהצעדים עלו לקומה הראשונה, השנייה, ונשמנו לרווחה כאשר המשיכו לקומה שלישית.

במקרה אחר, הגענו לבית שבו שכרנו חדר ולפני הדלת ניצב שוטר. היינו בטוחים שהגיע כדי לחפש אחרינו, אבל לבסוף התברר שהוא מחזר אחרי המשרתת שעבדה בבית.

העירנות שפיתחתי בתקופה הזו גרמה לי לשים לב לפרטים הקטנים ביותר בסביבתי הקרובה, פרטים שאדם רגיל לא מודע אליהם בכלל. דוגמה טובה לכך יש בסיפור הבא:

את העיר בודפשט חוצה שדרה רחבה ומהודרת, שמשני צדיה שורות עצים ענקיים, שמה "שדרת אָנְדרָשי". השדרה ארוכה מאוד וחוצה את כל העיר, מנהר הדנובה ועד לכיכר הגיבורים, מרחק של כמה קילומטרים. יום אחד צעדתי בשדרה עם חבר הונגרי. לפתע עצרתי ואמרתי לו: "שמע, עוד מעט יעבור פה הורטי" (הורטי היה נשיא הונגריה בעת ההיא). החבר הסתכל עליי בתדהמה, הוא לא הבין מניין יש לי מידע כזה, ושאל: "איך אתה יודע?". עניתי לו: "יש לי ידיעות". ואכן, תוך כמה שניות הופיע לפנינו אופנוע משטרתי ואחריו המכונית של הורטי מלווה באופנוע נוסף. החבר הביט בי בתדהמה גמורה. כמובן שלא היה לי מידע על תנועותיו של הורטי. ההסבר היה הרבה יותר פשוט: העירנות וניסיון העבר שלי לימדו אותי שבכל פעם ששיירתו של הורטי עוברת בשדרה, עשר דקות לפני כן מופיע שוטר בכל קרן רחוב שמתפצל מן השדרה, כדי לעצור את המכוניות הנכנסות לשדירה. מכיוון שזה קרה פעמים רבות למדתי זאת מהניסיון, ומחושים שפיתחתי במשך הזמן מתוך הצורך להיזהר. ממש כמו החושים שמפתח סוכן חשאי. עבורי, לראות שוטר בפינת הרחוב משמעותה הייתה סכנה, משהו שצריך לבדוק ולהבין תוך שניות, כדי לדעת מה קורה בשטח ואם יש דרך מילוט.


פוסטים אחרונים
ארכיון
עקוב אחרינו
  • Facebook Social Icon

© 2023 by The ATLANTA GOLF CLUB. Proudly created with Wix.com

  • google-plus-square
  • Twitter Square
  • facebook-square