חג הביכורים של החלוצים

פעם היה פה תמים. פעם היה פה יפה. פעם היה פה שמח. כך היה בקיבוץ העוגן כששכן עדיין ליד גן-חיים וכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. החלוצים חגגו את חג הביכורים בצניעות רבה, שהרי לא הייתה תוצרת חקלאית להתפאר בה, לא בקר, לא גידולי שדה ולא מטעים. חברי הקיבוץ עבדו אצל חקלאי המושבים באזור. אבא שלי לדוגמה, שימש כעגלון, או כמוליך סוס בחריש, מקצוע נחשב ביותר שהצריך זריזות ותכנון.

בתמונה מחג הביכורים של אז, בין השנים 1946-1948, רואים את אימי היפהפיה מובילה את התהלוכה ונושאת בידה ענף עץ דקל. היא הייתה בת 27, זוהרת ואושר נסוך על פניה. כנראה התקופה היפה בחייה. רק שנים ספורות לאחר שאיבדה את כל משפחתה בשואה והצליחה לשרוד יחד עם אבי בקושי רב בבודפשט, שנתיים במסתור ותחת זהויות בדויות. ורק כשנתיים לפני הפציעה הקשה של אבא, בהכינו במעבדה חומר נפץ ללוחמי מלחמת השחרור, פציעה בה התעוור לחלוטין. ונכונו לאימא ואבא עוד אתגרים ואסונות בהמשך החיים, ולכן זו הייתה תקופת הזוהר.

התמונה מספרת הכול.