עודכן: 19 במרץ 2021
מסתבר שיש קשר ישיר. שמה המדעי-לטיני של החיפושית הקטנה והחמודה, שנקראת בעברית פרת משה רבנו, או מושית, הוא Coccinella septempunctata - בתרגום מילולי: ארגמנית שבע הנקודות. עד כאן החיפושית.
וכעת לטרנסג'נדרים. בשנות ה-50 החלה להופיע בפריז אמנית צרפתייה טרנסג'נדרית, שמה ז'אקלין שארלוט דיפרנואה, שנולדה כזכר. היא אימצה לעצמה כשם במה את שמה של החיפושית Coccinelle ואף נהגה ללבוש גלימה עם נקודות שחורות. היא נהגה להופיע במופעי דראג במועדונים "שה מאדאם ארתור" ו-"לה קרוסל דה פריז".
בשנת 1958 עברה ניתוח לשינוי מין במרוקו והייתה לצרפתייה הראשונה שעברה ניתוח זה. הדבר קידם מאוד את קריירת הבמה שלה. בשנת 1963 החלה להופיע בפריז במועדון "אולימפיה" המפורסם, שבו הופיעו גם גדולי הזמר הצרפתי ואמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה.
בשנת 1964 היא אף הגיעה להופיע בישראל (במועדון הלילה" אדריה" והייתה הטרנסקסואלית הראשונה שהופיעה בארץ במופע בידור.
היא נפטרה בשנת 2006 ועשר שנים לאחר מכן החליטה עיריית פריז לקרוא על שמה טיילת הסמוכה למועדון "מאדאם ארתור", שבו החלה את הקריירה שלה.
בסלנג הישראלי מכונים גברים נשיים, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים ונשים טרנסקסואליות בשם הפוגעני "קוקסינל" או "קוקסינלית". זאת, על-פי שם הבמה של ז'אקלין שארלוט דיפרנואה. כינוי זה אינו נחשב כיום כתקין פוליטית.
פעם היה פה תמים. פעם היה פה יפה. פעם היה פה שמח. כך היה בקיבוץ העוגן כששכן עדיין ליד גן-חיים וכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. החלוצים חגגו את חג הביכורים בצניעות רבה, שהרי לא הייתה תוצרת חקלאית להתפאר בה, לא בקר, לא גידולי שדה ולא מטעים. חברי הקיבוץ עבדו אצל חקלאי המושבים באזור. אבא שלי לדוגמה, שימש כעגלון, או כמוליך סוס בחריש, מקצוע נחשב ביותר שהצריך זריזות ותכנון.
בתמונה מחג הביכורים של אז, בין השנים 1946-1948, רואים את אימי היפהפיה מובילה את התהלוכה ונושאת בידה ענף עץ דקל. היא הייתה בת 27, זוהרת ואושר נסוך על פניה. כנראה התקופה היפה בחייה. רק שנים ספורות לאחר שאיבדה את כל משפחתה בשואה והצליחה לשרוד יחד עם אבי בקושי רב בבודפשט, שנתיים במסתור ותחת זהויות בדויות. ורק כשנתיים לפני הפציעה הקשה של אבא, בהכינו במעבדה חומר נפץ ללוחמי מלחמת השחרור, פציעה בה התעוור לחלוטין. ונכונו לאימא ואבא עוד אתגרים ואסונות בהמשך החיים, ולכן זו הייתה תקופת הזוהר.
התמונה מספרת הכול.
מי שטייל אי פעם ברחבי אמריקה הכפרית, ראה ודאי שכמעט כל אסמי התבואה באזורים הכפריים צבועים באדום. ישנן כמה תיאוריות המסבירות למה נבחר למטרה זו הצבע האדום.
לפני מאות בשנים, איכרים באירופה נהגו לאטום בשמן את הקורות עץ שמהן בנו את האסמים. לרוב זה היה שמן פשתה, שמן מזרע הפשתה בצבע חום צהבהב. לשמן הפשתה הם הוסיפו חלב וליים. התרכובת הזאת הבטיחה צבע עמיד מאוד שהתייבש והתקשה מהר (כיום שמן פשתה נמכר בחנויות לכלי עבודה כחומר אטימה לצבע). אבל מהיכן הגיע הצבע האדום?
אם לדייק מבחינה היסטורית, הצבע האדום של האסמים אינו אדום בוהק כמו אדום אש שאותו רואים כיום, אלא אדום כתום שרוף. שלוש תיאוריות עיקרית מסבירות את מקור הצבע האדום באסמים:
חוואים עשירים הוסיפו לתערובת השמן דם מהשחיטה האחרונה של חיות המשק, הם גילו שעם ייבוש הצבע הוא הופך לאדום כהה ובולט יותר.
החוואים הוסיפו לתערובת תחמוצת ברזל, הידועה כחלודה. בחוות היה ניתן למצוא הרבה חלודה שמהווה רעל נגד פטריות, כולל עובש וטחב, שצומחים באסמים. הפטריות הללו לכדו את הרטיבות שבעץ וגרמו לריקבון שלו.
תיאוריה שלישית טוענת שהצבע האדום מקורו בסקנדינביה, שם צבעו החוואים את האסמים בגווני חלודה כחיקוי לבנייה בלבנים, שנחשבה כמסמלת עושר.
אם נבחר בכל אחת משלוש התיאוריות, התוצאה היא אסמים צבועים באדום. כאשר המתיישבים החדשים הגיעו לאמריקה מאירופה הם המשיכו במסורת "האדומה" והמשיכו בה עד היום. מאמצע עד סוף המאה ה-19, כשצבעים החלו להיות מיוצרים מכימיקלים, הצבע האדום היה הזול מכל הצבעים.
וכך הפכו עם השנים האסמים האדומים למאפיין היסטורי של אמריקה הכפרית.
מתוך:
https://home.howstuffworks.com
https://www.livescience.com
