כתבה שהתפרסמה ב"השבוע בקיבוץ הארצי" ביולי שנת 1956,

לאחר שדן קיבל את פרס קפלן.

 

מאת יהודה וייס - שהיה אז חבר קיבוץ העוגן

 

דן היה זוכה לפרס העבודה גם לולא אותו אסון מחריד, שבו קיפח לפני שמונה שנים את מאור עיניו. משפט זה נחרת במוחי בין כל אותם הדברים שאמרו על דן חבריו לעבודה בקיבוץ. שכן, עם כל המוזר והפרדוקסלי שבהערה זו, יש בה משום אמת עמוקה, כעין העמדת הסילוף שלא מדעת ושלא בכוונה, על תיקונה.

יותר מדי זרקורים הודלקו בזמן האחרון במעבדה הצנועה של בית-החרושת, יותר מדי "עיני עדשה" של צלמים ומסריטים ניסו לתפוס ולהנציח את הדמות השקטה, בעלת התנועות המדודות ליד המערגלה הנסיונית הקטנה, או כשהוא מטפל במכשירי דיוק למיניהם. ותוך כדי כך רואים יותר את התחבושת השחורה על העין השמאלית ואת העין הימנית העצומה, ורואים פחות את העבודה עצמה, ועוד פחות את כל הדברים הקטנים שאינם משתקפים כלל ועיקר בעיני העדשה.

 

רואים את הגבורה האטרקטיבית, המובלטת כל-כך יפה בכל תמונה, ואין רואים את הגבורה הפשוטה, המתגלית אלף פעמים במשך יום עבודה, בתנועות הזהירות של הידיים, של האצבעות, המצמיחות הישגים, המחוללות פלאים. 

אולם אנו כאן בקיבוץ, ובפרט אנשי המפעל שעובדים במחיצתו של דן, יודעים גם יודעים את ערכו הממשי בעבודה, ביוזמה, בכושר המצאה, שומעים את דבריו השקולים בכל אותן הבעיות הסבוכות, המתעוררות מדי פעם בייצור, עד שאיננו רואים עוד את התופעה הפוטוגנית, את הפלא, אלא את החבר לעבודה, את המנהל, את המדריך. אנו יודעים שמאז חזר דן מארצות-הברית, מממלכת הגומי שבאקרון, ומאז הוקמה המעבדה, הגענו לשיפורים רציניים מאוד בתהליך העבודה ולהישגים בטיב המוצר שאיש לא חלם עליהם לפני כן.

אנשי הקיבוץ אינם רגשניים במיוחד. על כולנו עברו שנים הרות-גורל, מאורעות טרגיים, זעזועים, אבידות ואסונות לרוב. נעשינו קשיחים ומחוספסים במקצת גם מבפנים. ודווקא משום כך לא נשכח את הימים ההם, שבאו אחרי האסון... דן נלקח לבית-החולים בחיפה וכעבור כמה חודשים חזר משם. אז כבר ידענו וידע גם הוא, כי במצב הקיים במדע הרפואה, אין סיכוי קרוב להחזיר לו את כושר ראייתו.

בקיבוץ השתררה מועקה כבדה. חברים שנפגשו עם דן ושוחחו איתו לא יכלו להשתחרר מאיזו הרגשת אי נחת, כעין הרגשה סמויה של אשמה. לנו נשארו עיניים הרואות את השמש, את העצים, את פני הילדים...

 

השיחות, אפילו בחוג המצומצם של הידידים הקרובים ביותר, התנהלו במין אקרובטיקה משונה, כשמנסים בזהירות לדלג על ביטויים שגרתיים: אתה רואה, הביט, ראית וכו', כדי לא להזכיר, לא לפגוע. דן הרגיש בכך. הוא עזר לנו להתגבר. בכוחו, בביטחונו השקט, בטאקט רב ובהומור שלו הצליח פעם אחר פעם להעביר את השיחה בקלות ובעדינות על פני כל המכשולים הפסיכולוגיים האלה. 

כי אז הוא ראה כבר את המטרה אשר לפניו והחלטתו הייתה נחושה. הוא נסע לאמריקה ולמד אנגלית, כדי שיוכל ללמוד כימיה, כדי שיבין משהו בגומי.

אינני יודע מה חשבו החברים וכיצד העריכו את סיכויי הניצחון העל-אנושי הזה. אני יודע רק שלא נשמעו בשעתו מילות עידוד קולניות, אך גם לא מילה קלה שבקלה של ספקנות. פשוט היינו נדהמים, ועקבנו מתוך הערצה וחרדה גם יחד אחרי המאבק הזה. הרגשנו כי האיש עומד ללחום את מלחמתו הגדולה עם הגורל. לא יכולנו אלא לעצור נשימה ולהחריש.

אחר-כך חזר מאמריקה. שמענו רבות על הצלחותיו. ואולם, אף-על- פי שהכרנו אותו היטב, הערכנו את השמועות בזהירות, את ההצלחות מדדנו בקנה-מידה של יחסיות. וכי יכולנו להתעלם אף לרגע מאותן המגבלות האיומות? דן נכנס לעבודה במעבדה. יהיה אולי יותר נכון להגיד שהוא הכניס את המעבדה שהוקמה אז, למסלול של עבודה תקינה.

מאז קל לנו לשוחח עם דן. אין מועקה ואין מבוכה. הוא שלם – לא עם גורלו, כי אין אדם המסוגל להשלים עם דבר כזה – אבל שלם הוא כאדם יוצר, שלם בתפקידו האחראי. נתגלה לנו אדם שחייו קודש לעבודה. אין אצלו עליות וירידות במתח הפעילות. אם הימים לעבודה, הרי הלילות הם למחשבה, להתעמקות, ללימוד, לתכנון. מי ששומע את דן בישיבת ההנהלה או באסיפת העובדים, מי שקורא את מאמרו או את הרצאתו המקצועית באיגוד למחקר הגומי, אינו יכול שלא לשכוח את האסון. כי התכניות שדן מביא לישיבה הן שלמות ומושלמות עד לפרט הטכני האחרון, כל בורג במקומו. במוחו מרוכז ומסודר הכול לפרטי פרטיו והתוכניות מבוצעות הלכה למעשה. עם הענקת פרס העבודה הננו מברכים את דן ומתברכים בו.... קשה לומר לו לאדם כשהוא חי את אגדתו הוא. וקשה גם לחבר לספר על האגדה הזאת. בירכנו את דן בחגו, לא ברעש והמולה ולא במילים גדולות... אנחנו איננו יכולים לומר מילים נמלצות ומפוצצות לדן. נסתפק איפוא בלחיצת יד חמה, חברית ובברכה העתיקה, בברכה שלנו: חזק ואמץ, חזק ונתחזק!

​

 

ניתן לרכוש את הספר. צלצלו: 09-7711592