רגע של התעלות וסיפוק

זה קרה לפני חמש דקות.

אחד מאותם רגעים מרגשים ומעשירים שלא אשכח אף פעם. הטלפון הנייד שלי צלצל. על הצג כתוב: דב ויינמן. ואני חושבת לעצמי בפליאה, כנראה הוא עדיין חי. (לפני כארבע שנים כתבתי יחד איתו את סיפור חייו המופלא).

על הקו דב. קולו רועד מזקנה אבל כל מילה במקום. צלול וחכם מבין ומכבד כתמיד. הוא מתנצל שלא התקשר הרבה זמן. (אני לא מספרת לו שאיני מתקשרת מחשש שכבר אינו בחיים).

הוא מודה שוב על הפרויקט החשוב שעזרתי לו לבצע, סיפור חייו בספר.

הוא מספר שפנתה אליו אישה אחת מאנגליה שרוצה לתרגם את ספרו לאנגלית. וכן שהוא נוהג לספר את סיפורו המיוחד בלוויית הספר במפגשים ביתיים ביום השואה.

שאלתי: דב בן כמה אתה היום? ענה: באוגוסט אהיה בן 99. הוא לבד חי בבית לאחר שאשתו נפטרה לפני שנתיים ופעמיים בשבוע מגיעה אליו מלווה שנוסעת איתו לטייל בטבע. ועוד מוסיף סיפור מבדח: "כבר 7 או 8 שנים אני לא הולך

לרופאים. לפני זמן מה צלצלו אליי מקופת החולים וביקשו שאגיע לביקור אצל רופא המשפחה. הגעתי לרופא. הוא אמר 'שלום דב', הסתכל כמה דקות במסך המחשב שלו, ואז אמר: 'דב, אני באמת לא יודע למה הזמנתי אותך'.

וואו. אין עוד אנשים כאלה!