מגבעה חשופה לישוב פורח

בשלושת הימים של חג ראש-השנה שעבר עלינו זה עתה, חגגו חברי קיבוץ העוגן ובניו מכל הדורות יום הולדת 70 לעלייה לקרקע והקמת הקיבוץ בעמק-חפר.

בהיותי בת למייסדי קיבוץ העוגן אני מביאה כאן את סיפור הימים הראשונים של הקמת הקיבוץ.

ימים ראשונים

קיבוץ העוגן הוקם ע"י בוגרי השומר-הצעיר מצ'כוסלובקיה. הגרעין הראשון יצא לפלוגת הכשרה למען ההכנה לקראת העלייה לארץ-ישראל. מטרות ההכשרה היו מעבר מעיסוקים לא יצרניים (מסחר ושירותים) לעבודה פיסית ומלאכות יצרניות כגון חקלאות ותעשיה; לימוד השפה עברית, וגיבוש אידיאולוגי וחברתי לקראת הגשמת חיי שיתוף ולמען בנייה מחודשת של ארץ-ישראל חלוצית ושוויונית.

רבים מהחברים בחרו ללמוד מקצועות שונים שהכשירו אותם לחיים יצרניים בארץ ישראל: חקלאות, חשמל, מסגרות, נגרות ובניין ועוד, תוך ויתור מודע על לימודים גבוהים.

חברי העוגן הראשונים הגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית במארס 1939, אחרי כניסת הגרמנים לצ'כיה והקמת ממשלה פרו-נאצית בסלובקיה העצמאית. הסוכנות היהודית מיקמה את הקבוצה הראשונה של העולים בכפר-סבא מול המושב צופית, שם שכן הקיבוץ עד שנת 1947.

שמונה השנים שבהן שהה הקיבוץ בכפר-סבא נוצלו לצעדים ראשונים לייסוד ולביסוס המשק: הוקם בית מלאכה לתיקון צמיגים, שהיה בהמשך למפעל גומי ופלסטיק, פותחו ענפי בעלי-חיים קטנים, גן-ירק, פלחה ועוד. אולם עיקר הפרנסה הגיע מעבודות חוץ בחקלאות ובבנייה בקיבוצים ובמחנות הצבא הבריטי, שם השתלמו החברים בכל מקצועות הבניין.

בשנת 1947 הקצתה הקק"ל שטח להתיישבות קבע של קיבוץ העוגן במה שהיה אז "ואדי קובאני", כשני קילומטרים מזרחית לקיבוץ מעברות. המעבר לנקודת הקבע לווה בוויכוח קשה. מצד אחד עמדו החקלאים, אנשי "התלם הארוך", שדגלו בהתיישבות בצפון, שפירושה משק חקלאי גדול, הממוקם הרחק מהמרכז ומשלב בתוכו כיבוש הקרקע והגנה על גבולות המדינה. כנגדם טענו אנשי התעשייה, שראו בחזונם יישוב שפרנסתו על מפעל חרושת הקרוב לשווקים, לכבישים ולנמלים. הוויכוח הוכרע לטובת המגמה התעשייתית ע"י המוסדות המיישבים, קק"ל והסוכנות היהודית.

לנקודת הקבע הוקצה שטח של 2690 דונם בשני גושים: בוואדי קובני ובאיזור קקון. השטח שנבחר לבניית המחנה הוא מדרון מתון המשתרע על פני כ-500 דונם ממזרח למערב. השטח גבל בשטחים חקלאיים בהיקף של כ-600 דונם לצד מערב ודרום שהוקצו לקיבוץ, והיה מוקף בשטחים חקלאיים של ישובים שכנים בשאר הכיוונים.

בצד מערב של המחנה נמצא שטח ביצתי עם מעיין נובע, המנוקז ע"י תעלה. באזור זה שכנה קהילה חקלאית קטנה של אריסי קרקע ערביים, שעסקה בגידול אבטיחים. חקלאים אלה עזבו את המקום מיד לאחר העלייה על הקרקע, כנראה לאזור טול כרם. מלבדם לא נמצאו שרידים לכל נוכחות התיישבותית אחרת בשטחי הקיבוץ, מלבד בית קברות מוסלמי השוכן מאות ספורות של מטרים מזרחה מנביעות המעיין.

תוכנית העל הראשונית של מחנה הקיבוץ הוכנה על-ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, אולם עד מהרה נכנסה לתכנון המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. תוכנית הבנייה הכללית הוכנה לפי התנאים הטופוגרפיים ולפי התוכנית האידיאולוגית והתפיסה החברתית, החינוכית והכלכלית של הקיבוץ הארצי. בין השאר נקבע לפי תפיסה זו, כי מספר המשפחות לא יעלה על מאה, על מנת לשמור על לכידות חברתית וזהות אידיאולוגית מוגדרת.

תוכנית הקיבוץ, כפי שהתגבשה אז, נבנתה סביב המרכז הפתוח המיועד לשני מרחבים עיקריים:

מרחב חינוכי, הכולל בתי-ילדים, כיתות ומתקני חינוך שונים: ספרייה, חדרי מלאכה, פינת חי, מגרש ספורט ועוד; ומרחב ציבורי, חברתי-תרבותי, הכולל מבני ציבור ברוח התפיסה האידיאולוגית: חדר אוכל, מקלחת ציבורית, חדר קריאה, אולם תרבות, מכבסה, מרפאה ועוד. המרחב החינוכי נבנה מהמרכז וצפונה והוקף בבתי קבע לחברים מצד מזרח ובמבני מגורים לנוער בוגר, חיילים ואולפן וכן מתקני נופש וספורט מצד צפון ומערב. מבני המשק: לולים, רפתות, נגרייה, מוסך מוקמו בצידו הדרומי של המחנה ובקרבת שער הכניסה והמזרחי הפונה לשדות.

יום העלייה לקרקע נקבע ל-28 לאוגוסט 1947. הבנייה בקיבוץ העוגן החלה עם הקמתם של שלושה צריפים שפורקו בכפר-סבא והוקמו מחדש בשטח ביום העלייה. כמו כן הוקם בתקופה הראשונה בית של כמה חדרים מבלוקים ממולאים בבטון. המבנה שימש בין השאר כבית ביטחון, בית תינוקות וחדר חולים.

ההעברה מכפר-סבא נמשכה כשנתיים. בכל יום הייתה יוצאת מהמחנה בכפר סבא משאית עמוסה חברים וציוד, ונוסעת בדרכה לאתר הבנייה של הקיבוץ. המטרה הייתה לבנות בו זמנית בתי ילדים, להעביר צריפים למגורי החברים ולבנות את מתקני המשק. ואכן, בשנתיים הראשונות נבנו לא פחות מ-26 מבני קבע, ביניהם חדר האוכל, לולים, רפת, נגרייה, פעוטונים ובתי ילדים. כמו כן נבנו מגדל המים ובית-החרושת. העיקרון שהנחה אותנו אז היה בניה עצמית ככל שניתן. עשרות חברים וחברות עסקו בכל מקצועות הבניין, מחפירת היסודות ועד להנחת הרעפים.

מתוך סיפורו של בניטו רונן, ממייסדי הקיבוץ.

הסיפור בשלמותו מופיע באתר העמותה לשימור המורשת התרבותי של קיבוץ העוגן.

http://www.myhaogen.org.il